עיניים בעלטת השמש

היא שוכבת על הרצפה הקרה מקופלת לתוך עצמה בתנוחה עוברית. אני שומע את נשימתה הקצובה.
אני מביט בגבה המפוספס בקוים אדומים,סגלגלים, עכוזה העגול ויריכיה הלבנות משורטטות בפסים זהים.
פה ושם מבצבצות טיפות דם קטנות במקום בו השוט קרע את עורה העדין.
אני קם מהכורסא, ידי עדיין כואבת מהמאמץ, ופוסע סביבה.
בטנה ושדיה גם הם מראים את סימני נחת זרועי ובזוית פיה נותר זרזיף אדום מהסטירה שספגה
כשפתחה את פיה במחאה על הוראה שנתתי.
פניה היפות רגועות, נשימתה סדורה.
היא לא זזה. נראה שנוכחותי כלל לא מוגשת.
רוחה שוהה האותו מקום מסתורי שאותו היא מכנה "סאב ספייס".
מבחינתה אני כלי, מכשיר שמשמש אותה להגיע למקומות ניסתרים מבינתי וידיעתי.
אני ניגש לשולחן ולוקח את המשחה. חוזר אליה והופך אותה על בטנה. היא נאנחת קלות אך לא פוקחת את עיניה.
אני מורח את גבה ועכוזיה בעדינות וממשיך למרוח לאט עד כפות רגליה. אני חש את גופה, את חום עורה תחת ידי.
מידי פעם היא משמיעה גניחה קלה כאשר אני נוגע באזור כואב במיוחד.
אני מגלגל אותה לאט על גבה וממשיך למשוח אותה מכפות רגליה ומעלה.
אני מפסק אותה קצת ומושח את פנים יריכיה במשחה הקרירה.
אני שומע את נשימתה משתנה כשאני קרב לערוותה המגולחת והמוכה, אינני משתהה. מריחה קלה ומהירה
על שפתיה הנפוחות ועל גבעת הוונוס המוכה וממשיך לבטנה ושדיה המלאים.
נשימתה שוב מואצת קמעה כשאני מטפל בפטמותיה.
אני עובר עם המשחה על ידיה וזרועותיה המסומנות במכותי.
עיניה עדיין עצומות כשאני נושק לשפתיה.
אני מרים אותה בזרועותי ומניח אותה על המיטה.
מביט בה שוב ועוזב את החדר.