עיניים בעלטת השמש

סיימתי את הקניות וחזרתי הביתה. ההתרגשות לקראת הסשן החלה לקחת את מקומה.

ישבתי בכורסא ונהנייתי מהתחושה. נתתי לה לשטוף את נפשי וגופי במעיין אורגזמה קטנה.
סיימתי את הבירה וקמתי להתחיל בהכנות.

אמרתי לה שהסשן ימשך כשעתיים וחצי. היא הסכימה ואמרה שתגיע הנה בעוד כשעה.

התמקדתי בהכנות.
חתכתי וסידרתי את החבלים, בדקתי את כל נקודות התליה והקשירה, סדרתי את כל האביזרים אותם ארצה בסשן על השולחן ליד הקיר.
כשסיימתי נותרו עוד כעשר דקות לבואה.
הבאתי את הצלמה והעמדתי אותה על חצובה.
הדלקתי מספר נרות וסידרתי את התאורה.
הצבתי את המצלמה וצילמתי את החדר. מושלם.

שבתי לסלון וחיכיתי עם הבירה השניה.

דפיקה בדלת. היא הגיעה.

"פתוח". היא נכנסה, פסעה לתוך הסלון ואמרה "שלום," השתקתי אותה בעצבע לע פי. התבוננתי.

"תסתובבי." היא סבבה על עקביה לעט ובאלגנטיות. חיוכי פגש את שלה.
"תשתי משהו לפני שאנחנו מתחילים, מה תרצי? "
"יש יין לבן?".
"כן." הבאתי בקבוק ומזגתי שתי כוסות. אחזתי בכוסות והבטתי כיצד אגלי טל נוצרים על דפנות הכוס.
"תהני, יש לך חמש דקות לסיים לשתות את הבקבוק ולהיות מוכנה".
לגמתי מכוסי והלכתי לקחת את המצלמה.
היא שתתה את כוס היין והחלה להתפשט.
הסירה את החולצה והחזיה ומזגה לעצמה עוד כוס יין, שתתה לאט והסתובבה בחדר. פורטרט של אשה חושנית עם לחות של יין על שפתיה המלאות.
היא סיימה לשתות, חלצה את נעלי העקב והסירה את מכנסייה, ומזגה כוס נוספת.

הבטתי בגופה. נשיות חושנית בהתגלמותה. מושלמת.

"תשארי בתחתון ונעלים וכשתסיימי לשתות בואי לחדר".

נכנסתי לחדר ולקחתי שתי מוטות במבוק ארוכים כבסיס לסשן, הנחתי אותם על הרצפה ושמתי מוסיקה.

היא נכנסה לחדר, עמדה בין המוטות.

"אני מוכנה אדוני".

לא מיהרתי, ביליתי את השעתיים הבאות בקשירתה בתנוחות שונות תוך שימוש בגופה להנאתי בכל דרך אפשרית לעיני המצלמה.

כשסיימתי הסרתי את החבלים מעל גופה הרפוי והחבול והנחתי אותה בעדינות על המזרן.

חיוכה הקסום היה כל התודה שרציתי.

"אני רוצה את זה חזק, כואב, אמיתי" היא כתבה לי.
"את בטוחה במה שאת מבקשת? לא כל אחת מסוגלת לקבל את מה שאני יכול לתת." עניתי לה.
ממש לא היה לי כח לעוד ואנילית-קינקית שמתקפלת אחרי הסטירה הראשונה ומתחילה לבכות כשהיא רק רואה קצת מדיקל.
" אני בטוחה, אני יודעת מה אני רוצה"
שלחתי לה הסכם לחודש של 24-7 רק כדי לראות את תגובתה. למחרת קיבלתי אותו חתום.
היא לא הייתה ילדונת, אשה אמיתית ומלאת מזג ועצמה אישית, לקח לי קרוב לארבע שעות בסשן הראשון לשבור אותה, להכניע את רוחה ולעשות אותה שלי.
תרייסר פעמים גררתי אותה החוצה מסאב ספייס. עם קרח ואש, עם קיין וחבל, עם מצבטים ומחטים.
היא מתחה את כישורי עד הקצה ועוד קצת. אהבתי את זה.
מתוחה על קצות אצבעותיה ומקופלת לכדור, טבולה במי קרח ומכוסה שעווה אדומה ושחורה.
כל פתח בגופה נפער עד גבול הקריעה. פה ושם מעט דם על החבורות שכיסו את עורה.
ארבע שעות עד שאמרה "די, בבקשה, אדוני".
וזאת הייתה ההתחלה של משהו מופלא.

אני יושב ומביט בה.
מנסה להבין.
היא תלויה מולי, שדיה כחולות מלחץ החבלים, פסים אדומים חוצים את פטמותיה
במקומות בהם פגש אותם השוט.
טיפות דם מסמנות את המחטים שננעצו בהם.
על טבעת הזהב החדשה בפטמתה השמאלית תלויה טיפת דם קטנה שטרם נכנעה לכח המשיכה.
אני יודע שזה כאב, שמעתי את זעקותיה החנוקות מבעד לגאג.
עיניה עצומות, גופה רפוי בריתמת החבלים, נשימתה רגועה.
אני קם והולך סביבה, מביט בסימני האלימות שהשארתי על ירכיה וישבנה.
סימני חגורה, קיין וכף ידי שינו את גופה מלבן לגוונים של אדום וסגול.
פלאג שחור ענק תקוע באחוריה, היא צרחה כשנכנס.
הייתי צריך לחסום את פיה.
אני חוזר ויושב, מנסה להבין.
היא נראית כמו מלאך, ראשה שמוט על כתפה ומעין חיוך על פניה.
ומבין
שפחה צריך לאהוב, לא להבין.

היא ישבה על הספסל, כבולה ברגלה בשרשרת מתכת לרצפת הברזל של כלי השייט.
השרשרת איפשרה לה לשכב על הספסל או לשבת אל השולחן.

חלון התא העגול איפשר לה להוציא את ראשה החוצה כשעמדה על הספסל ולא יותר.

התא היה כמטר מעל הים האפור, כחול ורסס המים המלוחים קיררו את פניה היפות.
היא כבר לא טרחה לצרוח.
איש לא שמע אותה.

האיש השקט נכנס לתא, הרים את פינכת המזון מהריצפה וניקה את המזון מהרצפה והקיר.
הוא הניח את העביט, המגבת הקטנה ושני בקבוקי המים על השולחן.

לא משנה כמה היא צעקה, התחננה ובכתה הוא לא הגיב למצוקתה.

כבר שישה ימים היא רואה רק אותו.

בבוקר הוא נכנס עם העביט, עוזב לעשר דקות, שב ומניח בקבוק מים על השולחן ולוקח את העביט.

בערב הוא מביא לה קערית מזון ובקבוק מים וכעבור שעה שוב הוא מביא את העביט, מגבת קטנה ושני בקבוקי מים.

היא למדה בדרך הקשה שכדאי לה למהר, עוד עשר דקות ישוב לקחת את העביט.

יומיים בתא הקטן שבויה בצחנה המעיקה של הפרשותיה הספיקו לה.

ישבתי בגשר הספינה הממוזג עם שני חברי, שתינו קפה והחלפנו חוויות מהרפתקאתינו האחרונה. לאחר כחדשיים בארצות החוק כבר חיכיתי להגיע הביתה. לשבת עם הגברים ולשמוע את החדשות. בצהרי המחרת נעגון בנמל מבטחים.

הסריס שב מבטן הספינה והמתין להוראותי. ערב קודם היא פגעה בפניו עם קערת המזון שלה. מזג חם יש לחדשה.

הוראתי לו להכין לנו ארוחת ערב על הסיפון ולהעלות אותה לכלוב למשך הלילה, האויר הצח יועיל לה.

הוא יצא למלא את הוראותי.

יצאנו לארצה בטיסה, כאנשי עסקים היוצאים לסדרת פגישות . שלושה שבועות שהינו במלון יוקרתי בעיר הגדולה עד שמצאתי אותה.

חודש נוסף למדתי אותה בהסתר ובשבוע שעבר לקחתי אותה. וכעת שלל הצייד שלי כלוא בספנה התחתונה.

היא יפה, חזקה ועזת מזג. שלל ראוי.שפחת מין חדשה, לבנת עור ובהירת עיניים.הכנעתה תהיה אתגר משעשע.

האנשים מארצות החוק קוראים לנו ברברים ופרימיטיביים מאחרי גבינו אך אינם מוותרים על הסחר באוצרות ארצנו.

את נשותייהם הם חוששים להביא איתם למרות שמעולם לא ארע דבר לאשת איש מאנשיהם.

הזקנים מכנים אותם גברים עם פות, את אנשי ארצות החוק. אין לנו חוקים. יש לנו דרך, דרך הכבוד.

היא תלמד את דרכינו, תלמד לשרת גברים בכבוד והכנעה.


בעודנו שותים  חברי מתגרה בי "כשתראה שהיא קשה מידי עבורך אשמח לרכוש אותה ממך תמורת שני שקי תמרים."

"כמובן" עניתי " אבל אתה עוד תתחנן לחסדיה כל פעם שתבוא לבקרני, כמו עם הקטנטונת ההיא שבסופו של דבר נתתי לך ליום הולדתך"

השבתי לו בחיוך.

צלצול הפעמון זימן אותנו לארוחת הערב.

שולחן עמוס כל טוב המתין לנו כשבראש השולחן שכיית החמדה החדשה בתוך כלוב.

המשך יבוא.....

היא שוכבת על הרצפה הקרה מקופלת לתוך עצמה בתנוחה עוברית. אני שומע את נשימתה הקצובה.
אני מביט בגבה המפוספס בקוים אדומים,סגלגלים, עכוזה העגול ויריכיה הלבנות משורטטות בפסים זהים.
פה ושם מבצבצות טיפות דם קטנות במקום בו השוט קרע את עורה העדין.
אני קם מהכורסא, ידי עדיין כואבת מהמאמץ, ופוסע סביבה.
בטנה ושדיה גם הם מראים את סימני נחת זרועי ובזוית פיה נותר זרזיף אדום מהסטירה שספגה
כשפתחה את פיה במחאה על הוראה שנתתי.
פניה היפות רגועות, נשימתה סדורה.
היא לא זזה. נראה שנוכחותי כלל לא מוגשת.
רוחה שוהה האותו מקום מסתורי שאותו היא מכנה "סאב ספייס".
מבחינתה אני כלי, מכשיר שמשמש אותה להגיע למקומות ניסתרים מבינתי וידיעתי.
אני ניגש לשולחן ולוקח את המשחה. חוזר אליה והופך אותה על בטנה. היא נאנחת קלות אך לא פוקחת את עיניה.
אני מורח את גבה ועכוזיה בעדינות וממשיך למרוח לאט עד כפות רגליה. אני חש את גופה, את חום עורה תחת ידי.
מידי פעם היא משמיעה גניחה קלה כאשר אני נוגע באזור כואב במיוחד.
אני מגלגל אותה לאט על גבה וממשיך למשוח אותה מכפות רגליה ומעלה.
אני מפסק אותה קצת ומושח את פנים יריכיה במשחה הקרירה.
אני שומע את נשימתה משתנה כשאני קרב לערוותה המגולחת והמוכה, אינני משתהה. מריחה קלה ומהירה
על שפתיה הנפוחות ועל גבעת הוונוס המוכה וממשיך לבטנה ושדיה המלאים.
נשימתה שוב מואצת קמעה כשאני מטפל בפטמותיה.
אני עובר עם המשחה על ידיה וזרועותיה המסומנות במכותי.
עיניה עדיין עצומות כשאני נושק לשפתיה.
אני מרים אותה בזרועותי ומניח אותה על המיטה.
מביט בה שוב ועוזב את החדר.

אמרתי לא.
מה יותר ברור מזה?
לא, אין לי ציפיות ממך.
לא, את לא החברה שלי.
לא, את לא בת הזוג שלי.
לא, אין לך מקום בחיי מעבר לזה שהקצתי לך.
לא, את לא יותר חשובה.
לא, לרצון שלך אין שום מקום במערכת שלי.
לא, אני לא צריך אותך.

את כאן כי את רוצה להיות כאן
את שפחה כי זה מה שאת.

הדלת פתוחה.

ואת נשארת.