הקולוסיאום הפרטי שלי

אני תמיד יודעת.

יודעת את המחשבות הכי כמוסות שלך,

יודעת את הצרכים הכי עמוקים,

יודעת מתי צף לו רצון מסוים,

ומתי צריך להכאיב לך סתם.

מה הוא הזמן שבו אני אחבק.

מתי - מכה היא הצד שמלטף.

מתי אתה צריך להיענש,

ומתי לקבל נשיקה.

ואני תמיד מרגישה,

מרגישה, אותך, את המקום שלך,

את עומק הצורך, לא רק בהשפלה,

מרגישה את ההזדקקות, את הנכונות, את הפחד.

גם כשאדום לך, ולא רק בתחת.  

מרגישה אותך כאוב,

את השנייה הארוכה הזאת בדיוק לפני שאתה מתחנן,

מרגישה את הכניעות, מול הכוח שהוא אני,

את הרצון להיות מתמסר, בשבילי.

ולמרות זאת, בלי גרם של סתירה,אני צריכה את הזונה שבך, הכלבה המיוחמת, את המקום בו אתה מעבר לנזקק, את המזויין בתחת, היצירה שלי - מלא בסימנים, מחורר אחרי סשן מחטים, מוכתם - אחרי שהרבה דברים נוזלים, מושתן, ממני, מלא במה שרוקנתי,  מוחפץ, משומש, כמו שרמוטה טובה, ממלא הוראות בלי הסבר בלי היגיון, נמצא שם להכיל את הסאדיזם שלי,את הטירוף שבי, את הפורקן שלי , בלי להבין. להפנים שאתה רכוש שלי !