אוהבת מנגו. אוהבת מנגו מתוק. חמצמץ בקצוות. אוהבת אותו קר או חם, זה טעים לי, חתוך לקוביות, שלם או סתם חתיכות בלתי מוגדרות...
קילפתי היום מנגו, וזה הזכיר לי את הרגעים הראשוניים של הדברים בחיים. כמעט כמו הריח של מנגו טרי ועסיסי.
כי אתה מתחיל לקלף אותו, מסובב את הסכין סביב הקליפה, ולאט לאט מתגלה הכתום המבריק הזה, הריח המתוק, העקצוץ בקצות האף, ואז התחושה עוברת לגרון, אתה בולע את הרוק בצורה מודגשת יותר, כאילו הטעם כבר עובר דרך הפה, אתה מחזיק חזק כדי שזה לא יחליק, וממשיך לקלף את הצד השני, אוחז לא אוחז, והיד נרטבת בכתום הזה, וסיבים של טעמים נצמדים לכפות הידיים, אתה מלקק את טיפות המיץ, טועם אותם עם הלשון, זה מחייך אותך, כי הפעם זה מתוק. ממשיך לסובב את הסכין, כדי להוריד את כל הקליפה, ואז נשאר לך ביד פרי רוטט ואתה מעביר אותו מיד ליד בעדינות, כדי שלא יחליק לפני שאתה מניח אותו. אתה אוחז בחוזקה- ומוריד אותו לתוך קערה. ואז , במקום לבזבז את אותם טעמים שעכשיו מרוחים לאורך היד, אתה מלקק את אותה היד בדחיפות משהו, כי זה כבר ניגר ונוזל. והלשון שלך חוקרת את כף היד ועוברת דרך האצבעות שעטפו את הכתום הזה, לפני רגע. וזה רגע ראשוני. ולפניך מונח כעת גוש רוטט של עסיסיות. ואתה מרגיש וגם יודע, שאתה עומד בפני חוויה מענגת. כזאת שתאסוף לתוכה, יותר מחוויה של טעימה.
ולחשוב שזה היה רק מנגו... :)
