היא מניחה אותו על כיסא. רגליים פסוקות, ידיו קשורות מאחורי הגב - עיניו מכוסות ופיו חסום בגאג. היא נחושה בדעתה לא להרגיש - לא לגעת, רק להצליף, להשאיר סימנים, בלי מילים. בלי רגשות. כלום. רק לנקות את הראש מהרעש הזה מהליכלוך שהיא אפופה בו, היא לוקחת שוט רכיבה ארוך, כזה שקצהו בעל לולאה עבה, ומתחילה בשכמות. זה מסוכן. זה חזק. זה לא בטיחותי. זה מנקה לה הכל, זה צורח מתוכה, זה יוצא בלי מעצורים - היא מצליפה ולא עוצרת. היא שומעת נהמות של כאב מפיו. אם הוא היה יכול. היה יורק דם. היא לוקחת את הקיין, בבעיטה חדה היא מפילה אותו לריצפה, משחררת לו את הידיים, מושיבה אותו בתנוחת כריעה ומתחילה להצליף בתחת החשוף שלו, והיא יודעת זה קורע אותו. ולא אכפת לה. היא פתאום קולטת חתכים של ממש בעור. עשן של שריפה מסמא לה את העיניים. היא לא רואה. היא רק חותכת. וקורעת. ועוברת ממקום למקום בגוף הדומם שמונח מולה, ומשאירה שובלים של דם אחרי השימוש בגלגל הכאב. וממשיכה להצליף בלי הכרה. ומרגישה איך המחשבות שלה הופכות ריקניות, וכל הגוף הופך קהה לעוצמות. והיא מרוקנת. ומזיינת. ובוטשת וחותכת וכבר אין לה נשימה - וכל פיסה חשופה בגוף הופכת אדומה ואז כחולה סגולה. ואז זה כבר הופך שחור. בדיוק כמו מה שמכסה לה את הנשמה. והיא מכאיבה וכואבת וצועקת ומקללת ודומעת נהרות של דם וכאב. ונופלת וקמה ושוב מכאיבה. היא משחררת לו את הפה, כדי שיוכל לכאוב אותה במילים. הוא שותק. היא צועקת בלי קול. הוא שותק. היא צורחת את הכאב שלה בפה חשוק. הוא שותק. היא נקרעת וקורעת בלי רחמים בלי הכרה. הוא שותק. היא מרוקנת וריקה. חלולה ומחוללת. היא מחללת. היא זועקת. היא עדיין מלאה.
והוא שותק.
