הגיע הזמן, אני אומרת. ואתה מהנהן מרגיש שזה הרגע הנכון. יודע שאני מכירה את גופך יותר טוב ממה שאתה מכיר. מבין שאת הגבולות שלך אני זאת שדוחפת. אני זאת שמרגישה את הרגעים הנכונים עבורך. אתה כורע. ערום. נושך שפתיים בחוזקה כאילו זה התחיל לזלוג. עיניים מכוסות. דממה. רק קולו של הגפרור שנדלק מעיב על השקט. זהו. הנר דולק. לאט. הזמן כאילו עצר מלכת. אתה עוצר את נשימתך. לא יודע להיכן תזלוג הטיפה הראשונה. הצפייה הדרוכה. הרגע המזוקק הזה בו לראשונה אני הולכת לצייר עליך. בשעווה חמה. אדומה . נקודות נקודות של בעלות. תנשום עמוק אני אומרת. תוריד את ההגנה הטבעית של הנשמה שלך. תתנתק. תפנים. תחוש אותי בכל צריבה. הראשונה נופלת. אתה נרעד. זה שורף אותי זה חורך. אתה לוחש. ואני מבינה. אני אומרת לך מילים יפות. מילים של אהבה. אתה חש את הבעירה. אני רואה איך הגוף שלך נרגע, ואז במהירות חדה נופלות גם הבאות. אתה צועק. אני משתיקה. אתה שותק, אני מחבקת. אני רואה איך הגוף שלך כבר לא מכווץ. לאט לאט, אתה משחרר את מה שרדום בך. מחכה למקום הבא בו תחוש שוב את הסימן שלי. אני מקשיבה. לכל תנועת גוף שלך. לכל תזוזה. ובמקום הכי פחות צפוי, אני מורידה עוד טיפה. ועוד אחת. אני שוב מותחת. כל גבול אפשרי שלך. והנר קרוב יותר. הכאב גדול יותר. עוד טיפה. ועוד אחת. שובל ארוך של אותיות ומילים. וזה נמשך. שעה ארוכה. ואתה פתאום נעלם לי. אפוף בתחושות. מרחף בתוך ים של רגשות. מקבל. מכיל . גופך רפוי. ואני מחייכת. מבינה את העוצמה הבלתי נסבלת. מתחילים לראות את המילים. חקוקות בך. שורפות לך את הנשמה מבפנים. ורק אתה יודע את המשמעות של המילים. מפוזרות. בלי סדר, בלי היגיון. על כל חלק חשוף בך. ששייך לי. ואני לוקחת עוד פיסה. עוד איבר. עוד חלק. עוד נקודה. רכוש שלי. תכאב לי. ואתה שוב לוחש. בקול קטן. בלי קול כמעט. אני נע בין שמיים ואת. ואפשר לקרוא עליך את כל מה שכתבתי. ואלו מילים שרק אני ידעתי. ואתה מקופל בחיקי - כורע לתוכי. מבין שכרגע יצרנו שפה משלנו.
