בוקר שטוף שמש, יש לי כמה דקות לפני השיעור - בית קפה הומה במרכז מממ.... אחת הערים הגדולות בארץ. 😄 על השולחן מונחים נס על חלב, רותח. מאפרה. ערימת מחברות וספרים וצלחת עם עוגת גבינה. תוך כדי שיחה בטלפון אני מוציאה סיגריה ומחפשת את המצת בתיק .
אני מרגישה לפתע צל על השולחן. לא מבינה לאן נעלמה לה השמש. אני מרימה את העיניים כדי למצוא גבר בשנות ה40 לחייו, מהודק בתוך חליפה כהה. מחזיק כוס גדולה של קפה או משהו מהביל אחר. הוא מסמן לי שהוא רוצה לומר לי משהו - אני מבקשת מהצד השני בטלפון להמתין שנייה - והוא אומר לי :"בבקשה, אני חייב, אבל חייב להדליק לך את הסיגריה.."
אני מחייכת, כנראה ראה שאני מפשפשת בתיק בשביל מצת.. אני עונה לו "בכיף". ולמרבה הפתעתי (וקשה להפתיע אותי, אבל זה היה ממש ממש מוזר) הוא יורד על הברכיים שלו (וזה הרגע שאני מתחילה קצת לחשוב אולי מדובר במשוגע..) כולם סביב מרימים גבות, או מחייכים, לא ככ שמתי לב.. הוא מוציא מצת מהכיס הקדמי של החליפה, מדליק לי את הסיגריה כשהיא צמודה לשפתיים שלי, מחייך ואומר לי " זה היה בשביל להיות קרוב לכף הרגל שלך..."
אני מניחה לו יד על הכתף שנמצאת כמעט בגובה שלי כשאני יושבת.. - ואומרת לו: "לרגע לא חשבתי שזה בגלל שאתה רוצה את המכנסיים שלך מלאים באבק..".
הוא קם, מחויך. בלי לנער טיפת לכלוך מהמכנסיים, והולך.
בוקר עם חיוך :)