אז חגגנו לחברה אהובה ביותר יום הולדת אתמול בלילה. וזה נגמר סביבות השעה 3 בבוקר. ותוך כדי החגיגות ניהלתי שיחה מעניינת עם מישהו יקר ומיוחד שהיה מוכן לשמש שולחן אנושי לכל האנשים שהיו שם.. והוא היה חמוד ביותר. וגרם לי לחייך. והמון :)
ואז היה הרגע הזה - שהבטתי סביבי מצאתי את עצמי מול אנשים מאד יקרים לי, אהובים ביותר. כולם ונילים לגמרי, כאלה שהמילה סאדו תעורר בהם חלחלה. דמיונות של אנשים קשורים מהתקרה. זבי דם, אזוקים ועוד כמה תיאורים לא מחמיאים..
ורובם יודעים עלי, ברמה כזאת או אחרת. יודעים שאני מתחככת בדברים שהם לעתים על סף הפסיכיות..
וכל מה שיכולתי לחשוב באותם רגעים בהם הייתי מוקפת בהם זה שאני כ"כ רגועה. ומשהו מלא. סוג של אושר שנמצא בין אנשים שמקבלים אותך על אף ולמרות הכל. וזה שאני חייבת להוציא את האושר הזה בצורה של כאב כלשהיא. אני צריכה אותו מכיל אותי בזה הרגע. מחייך מבעד לדמעות, קשור וכנוע. מוצלף וכואב. מבין שאני מטורפת ומוכן להיות שם. עם כל מה שמתלווה לכך, עם כל המשמעות של להיות שייך. עם כל הקושי שלו להיקרא עבד. ממקום של אהבה עמוקה וכנה. ממקום של צורך שהוא מובן. עם הרבה אכפתיות ורגש. עם הכל.
ואז נזכרתי - הוא כבר לא שלי.
לילה לפני היה לי שקט, וזה היה טוב לרגע.
אחרי שבוע מטורף, שלא זכור לי כבר שנים, מצאתי את עצמי יושבת ופשוט נהנית מהשקט הזה שאופף אותי. ובדיוק ברגעים האלה צפו להם דברים שלא נתתי לעצמי לחשוב עליהם כל השבוע. מצד אחד זה היה כ"כ במקום העומס המטורף הזה, כי לא נתתי לעצמי לחשוב מספיק על הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות בשנים האחרונות, ומצד שני - תהיתי אם זה היה נכון לתת לזה שבוע, לשקוע להתערבב עמוק עם שאר הדברים שמקיפים אותי, ולא להתאבל כמו שצריך.
זה לא מת. זה בטוח, אבל תחושת הריקנות הראשונית של משהו שמילא לי הרבה מאד בלב בתקופה האחרונה היא תחושה מעיקה. ומה שהיה מלא מתחיל להתמוסס. וזה קרעים קרעים של זכרונות מדהימים, מעורבבים בחתיכות כאב על אותו השיחרור.
והאמת, אחרי הרבה מאד שנים בעולם השליטה לא חשבתי למצוא כזה קשר מדהים, עצום. מלא באהבה ועוצמה - פה.. בכלוב. ולא חשבתי שעם התובענות שלי אני אצליח להביא את עצמי למקום בו הכל יתמזג למין סימבוזיה מופלאה של הדדיות וסיפוק מטורף. ולא תיארתי לעצמי ששליטה ממקום כזה עמוק ואוהב עושה נפלאות לכל תחום אחר בחיים. ולא האמנתי שאני אוכל למצוא את עצמי לומדת, מחכימה, מתאימה את עצמי למשהו שמאד רציתי. וזה היה מדהים. וזה קורע אותי.
ואני פתאום מוצאת את עצמי מעבדת את המציאות למשהו חי ובועט, למשהו אמיתי וחורך. כזה שאין דרך לתאר אותו כמשהו שהיה פחות ממושלם.
לא זכורים לי מקומות בהם הכאבתי מתוך כעס, בהם פרקתי ממקום של רוע או שיעמום. והנה, אני מתחילה להשלים עם העובדה שהוא כבר לא שלי ועדיין מוצאת רגעים של שמחה בין שאר הדברים שמקיפים אותי, ועדיין מרגישה צורך מטורף לפרוק את הרגעים האלה בדרך הכמעט יחידה שעושה לי באמת טוב.
אז שלב הההדחקה הסתיים. הוא היה צריך ללכת ואני שמתי לו מפתח ביד, ושחררתי. ולומר שהגעגוע למשהו שהיה לי כל כך טהור ואמיתי הוא גדול זה יהיה אנדר סטיימנט, כי זה פוצע את היומיום. פצעים שיגלידו אומנם, אבל עדיין ישאירו סימנים. ועכשיו זו ההכרה שצריך לבנות משהו שהוא חדש, ולנסות להגיע לאותו מקום מספק ורגוע. וזה לא קל.
ואני לומדת.
עדיין מאחה את החתיכות. אבל שלמה.
ומי שיאמר שלשחרר מישהו זה משהו שהוא קל, שיבוא אלי, אני אראה לו בדיוק איך לב זולג דמעות של דם, זה לא מראה מלבב במיוחד.
