"זה סוגר עלי, מכל כיוון. הקירות. אבל אין כאן קירות. אלו רק מילים. ואת כבר לא נותנת לי את שלך. אז אני רק מדבר. גם מילים לא יוצאות לך. לא חולפות ביננו, והחלל שנותר הוא תמצית הכאב. וביקשת מונולוג כי את רוצה לשמוע ואני רק רוצה להרגיש. וכל מה שנמצא לי בפנים זה חותך וקורע. ואני רואה שאריות של עצמי מונחות בכל פינה בחדר. ואין כאן קירות. וגם לא רגש. ואני רק רוצה להרגיש. זה כל מה שביקשתי. ומה שאת ביקשת זה שאני לא אשקע בזכרונות. אלו שגורמים לי להתפתל בחוסר מנוחה. אלו שמעוררים בי צרכים של חיה. סמאאק. אני גמור. אני זונה של המילים שלך. רק תדברי. תאמרי לי מילים. תצעקי עלי. תצעקי אותי. את יכולה. אני כבר לא מרגיש. אין לי אותך להעביר לי את עצמי למשהו שאני יכול לממש. אני עולה באש שמאכלת כל פינה שפויה בי. ואני אבוד בתוך ים של אנשים נורמלים. ואין כלום נורמלי בי. את כבר הוכחת לי. אני רק מבקש ממך משהו אחד תעבירי אותי אצלך פעם נוספת. כזאת שתגרום לי לרצות לחיות עד גיל 1000. אני אתן לי לדמם אצלך. אני לא זוכר. גם לא נזכר. לא נותן להם מקום לנחות אצלי. אבל זה חזק ממני. הפעם ההיא ועוד פעם קודמת, זו שאחריה, והמיליון שלפניה. והכל בהיר לי מאותם ימים. את פיזרת את הערפל. את חתכת בלי רחמים. ואז ישבת לתפור את הקרעים. ואין פה קירות. אני נשבע בחיי. אני רק מבקש קצת מילים. כמה מילים. גם לא? מה עם מילה אחת..אחת ?!"
