אז היה בית קפה חמים ונעים.
וארוחת ערב מוקדמת (מדי..) טעימה להפליא.
והייתה לנו, לי ולמילונגה הנהדרת שיחה מרתקת.
והרבה מאד תובנות על.. well הרבה מאד נושאים מעניינים :)
ואינספור שקיות של בגדים (לנסיכות שלי) ונעליים(לנו) ועוד כמה אביזרים סודיים..
הפגם היחיד והקטנטן היום היה כשבאיזה שהוא שלב התעייפנו לסחוב את שקיות הקניות.. 😄
ועכשיו אני צריכה להעביר את ליל אמש למילים.
זה לא סוד מה אני באמת חושבת על מהות הכאב הפיזי בכל מה שקשור לשליטה.
ואירועי השבועות האחרונים השאירו בי צורך לפרק, בלי לחשוב הרבה.
והוא מקסים, הגבר הזה. מצליח וחכם, כנוע ומתמסר.
מאושר באופן כללי כשאני מניחה את כפות הרגלים שלי בארבע אמותיו.
לומר שזה היה סיפוק מטורף כזה מתמשך.. אני לא יכולה, כי לאותו הרגע זה היה משהו פשוט מושלם. ולאותו הרגע בלבד.
הוא ישב על כיסא, רגליים קשורות לרגלי הכיסא. ידיים אזוקות מאחורי הגב. עיניים מושפלות, מילים נהדרות, ולחיים אדומות מאד מאד. וסטרתי לו, בלי הכרה, רק לפרוק. ימין שמאל, באותו הסדר. בלי הפסקה. רק כדי להרגיש שאני כבר לא יכולה, כי היד שלי בוערת.
והוא התחנן לא לקבל מילת ביטחון.
אמר שאפילו שהוא לא שלי, אנחנו מכירים כבר מספיק זמן (כמעט 3 שנים) כדי שאני ארגיש את הניואנסים.
והוא זה שהתקשר ב1 בלילה, ויודע לקראת מה הוא נכנס.
הוא רוצה לשמוע אותי מחייכת.
וחייכתי.
ואז דיברנו, על כל מה שקורה בחיינו. ומי בא והולך, ומי נשאר. והפנים האדומות שלו חייכו אותי שוב.
ומשהו חסר לי.
אז הוא כרע על ארבע. וחשק שפתיים. והתחיל לספור. הרגשתי שהרצפה מוצפת דמעות כשהגעתי ל93. אז הפסקתי.
ועדיין היה לי חסר.
והוא נשאר על ארבע, הפעם על הספה השחורה. נותן לי לזיין אותו, חזק. כמו שאני אוהבת.
ואחר כבוד הוצאו שאר אביזרי המשחית ונחתו על כל חלק חשוף בגופו. והשאירו סימנים שכמה שעות אחרי על כוס קפה וסיגריה על גג הבניין, נראו סגולים כחולים.
וכשגמרתי, לא ראיתי פיצוצים.
והוא יודע ללקק. אוהה איך הוא יודע. שאלוהים ישמור.
והחלל לא מתמלא.
הוא התיישב (בקושי רב) לידי, מחזיק לי את היד, מנסה להבין בלי מילים את הסיבה לחיוך הקצת לא עד קצות האוזניים שלי.
והרגשתי שהלב שלי מתמלא מאהבה כלפי החבר הנהדר הזה שלי.
באיזה שהוא שלב, צחקנו עם דמעות. אני רעדתי כי לא שלטתי בצחוק שלי. והמראה הזה של גבר גדול ושרירי, עם עיניי כלבלב נהדרות, ולשון שמוצצת את אצבעות הרגליים שלי בתאווה מטורפת - ומנסה להחניק שאריות של מילים מהבדיחה האחרונה שלו - פשוט קרעו אותי מצחוק.
ואז כבר נהיה אור בחוץ. והוא התכרבל בתוכי. והכין לנו את כוס הקפה התשיעית (אולי, הפסקתי לספור באיזה שהוא שלב) לאותו הלילה/יום.
ועמדנו מחובקים ארוכות בכניסה. וכל הזמן ניסה להבין היכן בדיוק זו הנקודה, בה העיניים שלי זורחות אחר מעשה. ואולי אפילו מחליפות צבע לרגע. ולמה זה לא קורה לי איתו. ולמה ולמה ולמה.
אז הנחתי לו יד מרגיעה על הלחי, וליטפתי את הפנים הנהדרות האלה, וממקום הכי כן אמרתי לו שהוא היה פשוט הכי מושלם ללילה הזה.
והחיוך שלו היה אמיתי.
גם שלי, באותו הרגע.
אז זה היה כיף. לילה שלם וארוך של כיף חייתי, זמני. מטורף. ולא מספק.
****
החיים שלנו הם רצף בחירות בלתי פוסק. והבחירה שלי אמש הייתה סוג של פשרה. לא פשרה על אותו אחד שבחרתי להיות מולי. אלא פשרה על משהו שיכל אולי לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי לאחר מעשה. טוב במובן של מספק. רגשית, נפשית ומעבר. טוב כזה של לפרוק את החייתיות הזאת, מול מישהו שיכול להכיל את זה גם ברמה הנפשית. זאת העמוקה יותר, כזאת שיכולה להיכנס לנעליים וללב של אותו אחד. ובדרך מופלאה, גם ללב שלי.
ומה שעכשיו ברור לי יותר מתמיד - סטוצים בדסמים ממש אבל ממש - לא בשבילי.