-"נו באמת.."
-"מה נו באמת.."
-"את הולכת לכתוב שוב על כאב, זה נו באמת"
-"וזו בעיה כי..?"
-"כי בסוף אני ארצה לאהוב כאב."
-"וזו בעיה כי..?"
-"כי אני לא רוצה לרצות"
-"אהה, זו באמת בעיה :)"
היא חברה טובה, שולטת כבר שנים. נמצאת לקראת קשירת קשר לחיים עם נשלט שלה ב4 שנים האחרונות, סיפור מהאגדות. והיא לא אוהבת להכאיב. טוב, זה לא הולך להיות פוסט עליה כמובן אלא שהשיחה איתה עוררה בי קצת צורך להבהיר.
אני מוצאת את עצמי פותחת את תיבת ההודעות כאן בימים האחרונים כדי למצוא עשרות הודעות באותו הסגנון ובמילים שונות : " את סאדיסטית. אני מוכן שתכאיבי לי. לא מחפש/רוצה/מייחל/משתוקק לכלום, רק שתכאיבי, רק שתקרעי..".
נו באמת... (באמת עכשיו..:))
לרגע חשבתי שאני לא מכירה את עצמי, כי היו כאלה ש"הוכיחו" לי שזו בדיוק התרופה (לא ידעתי שאני חולה) למצבי כרגע. וכל מה שאני ממש, אבל ממש צריכה זה שק חבטות, מערכת שלימה של שוטים וזנבות, ופשוט להתחיל להצליף בלי הכרה, עד שהכל יעבור לי.. (מה צריך לעבור לי..?!)
וזה הצחיק אותי עד דמעות.
כאב כשלעצמו, מעורר בי אי נוחות מסוימת. כאב כחלק ממשהו שהוא צורך הדדי, וצורך נפשי - הופך את זה למשהו שהוא שלם. והאמת - חשבתי שזה היה ברור לכולם. ושזה משהו שהוא מובן ולא מצריך אינספור הבהרות. ונכון, תחושת היכולת להכאיב למישהו/י שמוכן להיות שם בשביל להכיל היא זאת שהופכת את הכאב למשהו מרתק ואפילו מענג. ודחף לכאוב ממקום של סתם כאב מעניין לי את... אתם יודעים בדיוק מה.
ואת זה אני בדיוק מבינה - את הצורך לכאוב ממקום של צורך נפשי. אין מקום לשפיות בצורך לכאוב רק ממקום פיזי. לא מאמינה בזה, תתבעו אותי. ואם אתה מצליח להנות כשהזרת שלך נתפסת במעצור של הדלת, או כשהמרפק שלך נתקע באיזה קיר ויש לך זרם כואב שעולה במעלה היד - וזה מחייך אותך. אתה לא צועק איי איי, אלא פשוט יושב ומחייך - אני לא המקום הנכון לפנות אליו.
אני יודעת את המקום הנפשי, כזה שמגיע ממקום של התבטלות, כזה שמצריך עוצמות של כאב פיזי בשביל לדעת את המקום הנמוך. אני מבינה את הצורך להיות כורע, ולספור ברעדה את השניות שלפני המכה. או לפני הליטוף. את חוסר האונים של לא לדעת מה מגיע. ואת החיוך המסופק של מה שמגיע אחרי.
וזה לא שקמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי, תשמעי, את מטורפת תתחילי ללמוד לאהוב להכאיב..- (מה שכן, בטח שקמתי איזה בוקר אחד ואמרתי לעצמי היי - את מטורפת.). אני פשוט נותנת לעצמי את החופש הנכון לחיות ולהרגיש כמו שאני רוצה. על גבול הפסיכיות. אבל סוג של פסיכיות שלמה.
אז זה תמיד היה מול כאלו שידעו לקחת את הכאב למקום של חופש ושחרור. כאלו שיכולתי להבין את הצורך העמוק שלהם - שהוא לא רק כאב אלא מכלול של דברים. כאלו שזה משהו שהוא קצת מעבר למשחק, צורך שחופר בנשמה ומוצא פורקן מול כוח שיכול לנתב את הצורך הזה למקומות שהם בריאים ונכונים.
ואני מחייכת כשאני נתקלת בכאלה. ונתקלתי.
אז בכל הרצינות שאני יכולה לגייס עכשיו - בלי פניות מיותרות. יש לי שניים בארסנל. והם מהמיוחדים שיש כאן.
