לפני 10 שנים. 2 בדצמבר 2013 בשעה 6:14
מעקצצות לי כפות הידיים. פיזית.
והשיחה איתו לפני כמה שעות הסתיימה במילים "אני מוכן". נפשית.
וכמה שעות לפני הכמה שעות שבהם הסתיימה השיחה אני חייכתי המון. והלב שלי התמלא. רגשית.
ואני רוצה להכאיב לו. לא רק פיזית.
ואני רוצה להצליף בו. חזק. ואז לטייל עם היד שלי על כל חלק בגוף שלו. ולשרוט עם סימנים.
ואני רוצה למעוך לו את הריאות. ואז הוא יבקש לנשום. ממני.
ואז אני אמעך. והוא יבקש.
באיזה שהוא שלב לאורך הלילה שהתחיל בצורה קצת אחרת מאיך שהוא נגמר - הוא גם התפרק. ולא פעם.
ואלו היו שעות של מילים.
ולא רק.
אז אני הולכת לקחת אותו לטיול של פעם בחיים.
אני כמעט בטוחה.
עמד לי ממנו.
מודַה.
עוד בוקר של חיוך מאוזן לאוזן.
