חברים טובים. אוכל טוב. יין מעולה ומשהו שכיף לעשן.
זה היה לילה שנגמר הרבה לקראת הבוקר.
ולמרות הצינון הנוראי שהתעוררתי איתו (חורף וקר. ואני ובגדים ארוכים בסכסוך נוראי ומתמשך) אני מסכימה עם המילים של מילונגה (שהביקור שלה היה הפתעה גדולה מאד) - יש באוויר תחושה שזו הולכת להיות תקופה טובה להרבה אנשים סביבנו.
זה קצת מדבק , הדברים הטובים האלה.
וזה כיף לא נורמלי.
ואני אוהבת את ההתחלות האלה. את קילוף המנגו מהפוסט הישן ההוא. את הריגוש הראשוני ממשהו שאני יודעת שהולך לחייך אותי. והרבה.
והוא מוכן.
אז עזבו רגע שיש פעמים שלוקח לו המון זמן להבין. ולעיתים התגובות שלו למילים שלי מצחיקות אותי. מאד. לפעמים הם לא. ויש את הפעמים שהוא מנסה לקלף מעצמו משהו בשבילי. וזאת מהות ההתמסרות. אז זה בסדר. ואחרי אתמול הוא מתהלך עם סימן ממני עליו. כזה שצורב קצת. מורגש. וזה בכלל היה אמור להיות ליטוף. אז לכו תבינו. ולעיתים הוא מטומטם מולי בצורה מיוחדת להפליא. היופי שם שהוא יודע את זה. והוא יידע לדבר מתוך כאב פיזי, ניסיתי. זה לא יהיה קל. אבל זה מה שיקרה. ויש לו גוף שיספוג טוב סוגים שונים של כאב. אני רוצה שהוא ישרוד את שלי. והוא מתערטל לאט ובטוח. בדיוק במקומות הנכונים. וזה מרגיש לי נכון.
ואני לא צריכה לשכנע. אני פשוט לוקחת.
אני לגמרי הולכת לזיין אותו. וחזק.
מכל כיוון.
עד פקיעה.
