מכירים את הסכינים האלה, שהלהב שלהם חד ובוהק, דק מאד. כל כך חד שרק מלהביט על קצהו של אותו הלהב נהיה לכם טעם של דם בפה..?!
בסכין כזאת בדיוק אני משתמשת.
אז החיתוך נקי. והקילוף נעשה בצורה כל כך מדוייקת שהקליפות נושרות ממנו בקצב שמצליח להדהים אפילו אותי. וכל סיבוב נגמר בניצחון. שלו על פני עצמו. וזה זולג לכל פינה בחיים. וממיס שכבות ליכלוך של שנים. וזה קצב נכון. והלחן הוא שלי. ותאמינו לי - זו מנגינה נהדרת.
אז יש לו את הרגעים האלה שהוא מסתכל עלי במין מבט של: אני רוצה למחוץ אותך. ולשניה מתנהל לו שם מאבק קל ואז צצות עיני הכלבלב הנהדרות. וכבר אין דרך חזרה. כי החצאים והרבעים הופכים שלמים. וקיצורי הדרך והקפיצות מזמן נשכחו. ומהמקום הכי קשה שלו - הוא כבר נלקח. ולזיין אותו כל כך עמוק וחזק - גרם לי אושר עצום וזו רק תחילת הדרך. והתמהיל הזה של אחד שמצליח גם לחייך אותי גם להיות זונה שלי גם ללקק אותי כמו שאני אוהבת ולנשום מכפות הרגליים שלי וגם להיות משהו שאני יכולה להיות גאה ששייך לי - באותה חתיכה של גוף - הוא תמהיל נהדר.
והוא כַאב אותי בצורה יפהפייה. ולא אחת. וחשק שפתיים.
היה את הרגע הזה שהוא כרע על הברכיים. ושוט רכיבה ירד לו על הגוף בלי לספור. בלי מעצור. ועד שלא ראיתי את האדום שמתחיל לנזול ואת העור הופך כחול - זה לא נרגע בי. ואז עצרתי.
וחיבקתי אותו כל כך חזק עד שהרגשתי שהלב שלי מתמלא ממנו.
וכל נגיעה בסימנים שנותרו כאבה יותר מהכאב עצמו.
באיזה שהוא שלב זה הכחיל. והיה לזה גוון סגול עוצר נשימה. את הנשימה שלי לפחות, זה עצר לא פעם.
ואז נשארים הרגעים של אחרי - אחרי שהתשוקה שלי לצמרמורות של עונג מקבלת הפסקה של רגע. אחרי שחלק גדול ממני מסופק עד לנימים הקטנים באצבעות הרגליים. אחרי שכל נגיעה בו גורמת לו לקפוץ ברעד. כי הכל כואב. אחרי שהפכתי לו את הגוף ל-שלי מוחלט. אחרי שבעלתי. אחרי שלקחתי. אחרי שפתאום הנשימה שלו נעשית רפויה. ולא כי הוא גמר. כי הוא לא. בעיקר כי הוא עכשיו כבר מבין. אחרי שכבר אין צורך במילים כי זה כבר מתחיל להיות דו שיח של העיניים. אחרי הבעירה כשעדיין באוויר שאריות של עשן. - ישנם את הרגעים האלה ולהם אני קוראת רגעים של שלווה מוחלטת - וזה סוג של שלווה שאפשר לקבל רק אחרי שהכל מתרוקן וצריך למלא במשהו אחר. וזה שקט נעים כזה - שגורם לכל העולם שבחוץ להיות משהו רחוק. בועה של משהו רגוע ושליו. כזאת שמאפשרת לחייך אחר כך מול כל העולם ולדעת שיש לנו יותר ממה שיש לעולם בחוץ לתת. כי כרגע יצרנו עולם משלנו. עולם בו אתה שייך לי. לחלוטין.
וזה - סוג של אושר שמצריך זהירות במינון שלו. אני בוחרת אחרת.
