הוא ניגש אלי בתחנת דלק, מושיט לי את ידו לשלום. ידי האחת אוחזת בפלאפון שצמוד לאוזני, השנייה מכניסה את הפיה למיכל הדלק.
אני מסתכלת עליו בחוסר הבנה, קולטת את הרכב ממנו יצא בזווית העין, חלונות כהים. מוזר. אני מחייכת מסתכלת על שני הידיים שלי ואומרת: תפוסה. צריכה עזרה הוא שואל. זה נראה שאני צריכה עזרה אני עונה בשאלה כמו כל יהודייה טובה. הוא מבקש ממני כמה דקות מזמני. מבטיח שהוא לא נושך. הוא אוסף קפה לשנינו. ואנחנו מתיישבים על אחד מספסלי הברזל הקרים מאד בבוקר הזה .
הוא מהסס. אני שמה לב שהוא רוצה לומר משהו ולא מוצא את המילים. הכי קל לחלוק עם מישהו זר אני אומרת לו בחיוך. אני בוחנת אותו, נראה באמצע שנות ה40. קרח. עיניים שחורות ויוקדות. שפתיים שהתחשק לי לנשוך. ותחושה עמומה שזה פרצוף שראיתי פעם או שניים בחיים.
ואז זה נפל לי.
הוא..?!
אחרי 6 שנים?!
אחד מוותיקי הקהילה. עוד בימים שכלובי היה סופר את מספר הכניסות כאילו היו מטבעות זהב. נפגשנו פעמים בודדות. אי שם בשלהי שנות ה2000. הייתי ילדונת. והוא היה נשלט מנוסה. הוא היה הראשון שנתן לי את האומץ להתנסות במחטים. זה קרה עשרים דקות אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה. אז לפני שנים.
מפליא שהוא זכר אותי.
הוא אמר שהוא מעולם לא שכח.
הוא הפך להיות מישהו "חשוב". היה צריך לנטרל הרבה מהתשוקות.
זכרתי אותו רציני פחות ושמח הרבה יותר.
ואחרי שיחה של יותר מכמה דקות זה היכה בי. כמה קשה לחיות עם סוד כזה במשך שנים. עם צרכים אפלים עם תשוקות כמוסות לדעת שהכל במרחק נגיעה ממך ואתה לא יכול לגעת. לא תיארתי לעצמי איזה מחיר נפשי זה גובה ממנו. הוא רק חייך עצוב. אומר שהוא מכאיב לעצמו מספיק שהוא לא מממש. וזה קורע אותו יותר מכל דבר אחר. אי אפשר לברוח ממזוכיזם הוא מוסיף בחיוך עקום.
אז אין מי שמזיין אותך עכשיו ?! אני שואלת בשקט. הוא נחנק. מחייך. הוא נראה אבוד לרגע. וכל מה שרציתי באותו רגע היה לחבק אותו חזק חזק ולא לעזוב.
וזה מה שעשיתי.
כמה דקות אחרי שחגרתי את החגורה ברכב שלי. והוא סגר בעדינות את הדלת חשבתי לעצמי כמה קשה כולנו עובדים על שמירת הסוד ה"מטונף" הזה בחיים שלנו. וזה כל כך נורא. כי זה בדיוק הפוך מהחופש המוחלט שכולנו שואפים אליו ברמה כזו או אחרת. החופש לחיות מנוטרלים משיפוטיות החברה. חסינים מפני מה יגידו מה יאמרו. וכמה החיים מלאי אילוצים כאלה שלא תמיד נותנים לנו את האפשרות לעשות באמת מה שגורם לנו הנאה. אני שמחה שבחרתי אחרת.
ואז נזכרתי באותן ההנאות הקטנות שנגזרות כתוצאה משמירת הסוד ה"מטונף" הזה בתוך הבועה של אלו שיודעים. נזכרתי כמה כיף זה להיות מוקפת חברים שיודעים. שמכירים, שאפשר לחלוק איתם רגעים כמו ישיבה בבית קפה ודיון על כיסא מעץ שנמצא שם ולכמה מקלות שלמים יהיה אפשר לשבור אותו, כדי להצליף במקלות האלה. או לצאת עם חבר לפאב שעה אחרי שהצלפתי בו עד דימום. ולראות אותו מוריד בטבעיות את המעיל וסימנים ברורים על הזרוע שלו לא משאירים מקום לספיקות. זה השמחה של כל מפגש עם חברים מכאן. נהדרים בכל רמה שהיא. וזה לשבת איתם במסעדה ולראות את המלצר שמגיע כל כך כנוע ולהוט לרַצות עד שזה מעורר בנו פרצי צחוק בלתי נשלטים. זה להיות עם חברה שולטת בארון שמרצַה מול עשרות אנשים שכולם בשקט מופתי. ואז אחרי שהיא מסיימת - נחיל של אנשים מבקשים את קירבתה כי זה מה שהיא משדרת. כוח ושליטה מוחלטת. וזה כל כך יפה להיזכר בזה. ועוד עשרות רגעים שרק אתה יכול להרגיש אותם ולחלוק אותם עם מי שאתה יודע שיוכל להכיל את הסטיות שלך בלי גרם של שיפוטיות.
וזה עשה לי את הבוקר לטוב הרבה יותר.
ועכשיו, לפניי שעתיים של חפירות מוח על המצב הכלכלי בארץ. אני מהמרת שהמרצה סאדיסט. להפוך אותו לחבר שיודע..?!
