הוא נכנס בחיוך ענק. העיניים שלו שמחות באופן מיוחד. מה שהוא לא יודע זה שאני מתכננת לו פירוק מסוג אחר היום. כזה שיגרום לו להבין דברים שהיה צריך להרגיש כבר עד עכשיו. את משמעות המילה קשה בחיים בכלל ומולי בפרט. את עומק התחושה של להיות כלום מולי. ריק מכל מה שהוא היה מלא בו עד עכשיו. ריק מצרכים. ריק מרצונות. פשוט להיות. וגם אם זה ייקח שעתיים וחצי של אוננות. היום זה יקרה. אז בלי חיבוק של שלום. בלי כריעה של קבלה. הוא מתפשט מהבגדים בריכוז לא מובן. אני מושיבה אותו על כיסא. מניחה אזיקים צמודים במיוחד על פרקי הידיים שלו. שופכת חומר סיכה על פלאג ורוד וחביב. אחרי קושי מסוים וכמה פעמים של המילה די זה נכנס. הוא מתיישב בקושי רב על הכיסא. אני שמה לו כיסוי עיניים. אוטמת לו את הפה בדבק אטימה אדום. לוחשת לו שאין צורך במילים כרגע. מתיישבת מולו על הספה. ואומרת לו בקול בלתי מתפשר - תאונן. כן. עם אזיקים בידיים ופלאג בתחת. בלי משהו שהעין יכולה לשזוף ולהתגרות. תאונן אני אומרת שוב. אני רואה את הגוף שלו מתמתח. אותו מנסה לגרום לאגו שלו לעלות על פני השטח. את הכתפיים שלו נמתחות אחורנית בתהייה עקשנית. ואת הדם שלו שמתחיל לבעבע. והוא מנסה. הידיים הדוקות. ביד אחת הוא מתחיל לגעת בזין שלו. ואני רואה את הקושי מתחיל לצוף. ואני לא מדברת. ולא לוחשת. רוצה להכאיב לו בדיוק במקום בו הוא חושב שהכל קל. להבין שלא כל מה שיש בשליטה זה דברים שיהיו נעימים. רק ממקום של פירוק הוא יצליח להבין. ואני ממשיכה. תאונן. והוא מנסה. אני מורידה לו את הדבק מהפה. הוא מספר לי כמה שהוא לא יכול. ואני רואה את הבור שנפער לו בנשמה. אני רואה את המוח שלו מנסה להילחם עם הגוף. ואני מורידה לו את הכיסוי עיניים - כי אני רוצה אותו מאמין שהוא יכול דרך המבט שלי. הוא לא יכול. וגם לא יוכל. מההתחלה ידעתי שהוא לא. באמת של העניין - זה הדרך שהוא הולך ללכת בה שתלמד אותו. והבטתי לו בעיניים עמוק. ראיתי את הזעם, את הבושה, את ההחלטיות את החרון את הרצון לקום וללכת. ושעה עוברת. ואני מדברת. מסבירה ומבהירה. והלובן בעיניים שלו הופך אדום. והפה שלו מתעוות בכעס על עצמו. כי הוא שומע אותי מספרת לו שאם הוא לא יגמור, הוא לא יקום מהכיסא. והוא מנסה ועוד שעה עוברת. מלאה בכאב. ייסורים של הנשמה והמוח. והפער בין האמונה שלו בעצמו לאמונה שלו שהוא יכול הכל הולך וגדל. והוא רוצה להאמין לי. הגוף שלו מסרב. ואני יודעת שהוא לא יכול. וממשיכה לגרום לו להאמין שהוא כן. והוא עובר שינויים חדים בהבנה שלו - ושאריות של גועל עולות באש. והוא רוצה להאמין שהוא יצליח. והוא לא. ועוברות לו בראש מחשבות על דברים קשים. וזה מתחיל לפורר אותו. והשעון מסתובב במהירות לא ברורה. והוא נלחם בעצמו להצליח. ואני בספק גדול אם הוא יצליח לשרוד את השעתיים הבאות שתוכננו לעניין. ואני מחכה לשנייה המזוקקת בה אני אראה את העיניים שלו נכנעות בהשלמה מוחלטת. את הכתפיים נמשכות אחרונית בתחושת ייאוש מוחלט. את הגוף הופך לאוויר. ואת הנשמה הופכת לרסיסים.
ואז ראיתי.
את הפירוק המוחלט. את חוסר האונים המשווע. ראיתי בעיניים שלו כמה קטן הוא מרגיש. ראיתי לתוכו את כל מה שרציתי. את הרסיסים והחתיכות. את האבק והליכלוך. ראיתי אותו גם הופך להיות ריק. בדיוק כמו שרציתי.
ואז שחררתי.
דקות ספורות אחרי. הוא רועד לי בידיים. אני מכסה אותו בשמיכה ענקית של אהבה ואכפתיות. אני מלטפת. ומסבירה. ממלאת את הריק. מחברת את החתיכות חזרה. מחזירה לו חלקים מהעצמיות שלו למקום. רק כדי לקבל אותו בחזרה בדיוק כמו שאני רוצה.
וזה בדיוק מה שקיבלתי.