והיא אומרת הפשטות היא טהורה. היא אומרת שריטות ומסיכות הן המצאה לא גאונית בעליל של המודרניזציה. היא אומרת תנו לי כל בן אדם בעולם ואני אגרום לו להיות זקוק לפשטות הזאת. לבסיסיות שטבועה בנו להיות שלמים עם מה שאנחנו עושים. לרצות לחיות בצורה הכי נקיה שאפשר. בהירה ומריחה נעים, כזו שפותחת את הלב המוח והעיניים למודעות מתמשכת שהחיים הם לא יותר מכמה עשרות שנים שמוכרחים להיות מלאים בדבר אחד. בנו.
והוא אומר הפשטות היא המצאה. אין כלום פשוט בחיים. הוא אומר שבני האדם הם כלום בלי השכבות. הבסיס הוא מדי קטן. אם לא נעטוף את הבסיס המכוער שלנו, לא יהיה מה לראות. הזיהום קיים מלכתחילה. מהרגע שאנו נולדים ועד הסוף הצפוי בהחלט אנו נלחמים בזיהום הזה בצורה היחידה שאנו מכירים. שכבות. אנחנו מלפפים את הכאב סביב אותו הבסיס. מגדילים את עצמינו מול אחרים. תנו לו כל בן אדם בעולם והוא יגרום לו לרצות להתכסות באינספור שכבות נוספות, רק בשביל להרגיש שהוא מצליח לגדול מול עיניים של זרים. והחיים מוכרחים להיות מלאים בדבר אחד. בנו.
וההיא השנייה אומרת הפשטות היא לא קלה. היא אומרת שנועדנו להיות מלאים בשכבות. היא אומרת שהחיים הם כל כך מורכבים שהמחשבה על חיים של כמה עשרות שנים בלי שכבות מסוגלת לזהם את הבסיס שלנו, אז כבר עדיף בהחלט לדאוג שיהיו שריטות, שהשקעים שם ימולאו בשאריות אבק של החיים. שיהיה להם את המקום הנכון לשקוע. להצטבר. היא אומרת שהכל עכור. תנו לה כל בן אדם בעולם והיא תמצא את עקב האכילס שלו בתוך שנייה וחצי. היא תשחק על המקום הזה ותגרום לשכבות שקיימות כבר להעלות שכבה נוספת. והחיים מוכרחים להיות מלאים בדבר אחד. בנו.
אני רק מחייכת מכל הלב. כי החיים באמת מלאים. רק בנו.