ולפעמים יש את הבקרים האלה, שאחרי שינה של שעה וארבעים אני קמה כל כך רעננה כאילו ישנתי עשרים שנה. ובדיוק בשניה בה נפתחות העיניים הראש מתחיל לדמיין. או לחשוב. או כל מה שתרצו אבל זה מרגיש כמו סרט נע. ואז אני מקבלת ממנו בוקר טוב שמעמיד לי. כי הוא טוען שהכל תפוס לו. ובכלל לא נגעתי. אז אני לוקחת את היד שלי, ותופסת אותו חזק בגרון. ושומעת אותו נאנק לנשום. וחושבת על טיפות הדם שירדו לו מהפנים לפני יום וחצי. ואת הטעם שלהן על הלשון שלי. וזה מחייך אותי. אז אני סוגרת עיניים לעוד דקותיים. חושבת על זה שאושר הוא משהו שמגיע מבפנים. יודעת שאושר הוא משהו שמגיע מבפנים. מאמינה שיש אנשים בעולם שיכולים לגרום לאושר שלנו לבוא מבפנים. רק כי הם נמצאים שם. בדיוק כמו שהוא נמצא שם. בפנים. ואז מעבירה רגעים של זכרונות מתוקים. ובבטן מתחיל להתגלגל לו כדור שקופץ מעלה מטה. ואני מרגישה את החום מתחיל להתפשט. את העקצוץ הנעים שמגיע מזכרון מתוק של כאב. ואני מתחילה לעשות קשרים. ולמעוך איברים. ואני רוצה סימנים. כאלה מדממים. לכל החיים. בכל פינה בו. אז אני נהיית מוצפת. וזה בוקר נהדר.
אז זה היה סוג של בוקר כזה.
בוקר מצוין :)