אני בוהה. אלוקים. שתי בריכות כחולות. צלולות.
"את בסדר ?" הקול שלו שטוח. לא אני לא בסדר אני רוצה לענות. אבל מחייכת ושותקת. הוא מניח את העודף ישירות אל תוך כף היד שלי, ואז הוא נרעד. חצי שעה מאוחר יותר אנחנו מקשקשים על סיגריה בכניסה לחניון. הוא שותה מיץ אשכוליות ומספר לי כמה מר הטעם של האשכוליות וכמה טעים לו להרגיש ככה. אני לא מסבירה לו את עצמו, מאוחר יותר הוא יבין לבד. קצת לפני שהוא הצליח להבין הוא עוד הספיק לספר לי שהוא עזב עולם שלם מאחוריו. וכל מה שהוא מחפש זה שקט בעיניים ובהירוּת באוזניים. "וזה לא מצחיק שאת מצליחה להבין" , ואני יודעת שכלום לא יכול להיות מצחיק כשאת שומעת שמישהו מספר לך שהוא רוצה שקט בעיניים. רטט מתנגן מתוך כיס הג'ינס שלי אני מתעלמת והוא מנחית פצצה נוספת. אני מנסה לכמת את הניסיון שלו הוא מעלה אותו בריבוע. אני שותקת שתיקה ארוכה. מועכת את הסיגריה בתנועה סיבובית של כפכף שחור ואצבעות משוחות לק אדום ונותנת לו לספר לי מה עוד הוא השאיר מאחור.
***
הרגעים הגדולים נמצאים בדברים הקטנים. אני רוצה לחבק אותו וזה יקרה יממה וחצי אחרי. מצאתי חבר במקום הכי פחות צפוי.
כמה צפוי שזה עושה לי טוב :)
