אני אוספת קרעים. וכל מה שאני רוצה לעשות זה לתפור חתיכות של מילים ורגשות לשטחים עצומים של בדים חלקים בצבעים שאני אבחר. ימים ספורים לפני הוא עוד ישב תחתיי וחישב את קיצו לאחור וזה לא מה שרציתי בשבילו. הרגעים שאחרי נשמעים כהד של תיפוף בלתי פוסק. קורבן. טורנדו של רגשות ורצונות שנצבע בצבעים חדים של הבנה מטפס לאיטו, מתחיל באצבעות כפות הרגליים ומוצא את הדרך ישירות ללב שלי. אני אוספת לתוכי את מה שמבעבע ומקמטת תחושות לצורך אחד. אני מרגישה אותו פועם בתוכי. פועם. מה פועם? רגע לפני זה היה מבעבע. זה עדיין. זה עוד. אני מניחה אותו תחתיי חוסמת לו את קנה הנשימה. מחזיקה ביד חמה את היכולת שלו לנשום ואז משחררת. הציפורניים שלי בצבע חדש לרגע זה נראה כמו דם. כמה ימים אחרי זה עוד ידמם. אני שולחת זרועות ארוכות ומחבקת. מרגישה מחובקת. עוצמת עיניים וזוכרת. מחזיקה אותו בתוכי ומזיינת אותו תוך כדי. אני בועלת לו את הנשמה. מחברת חתיכות ממנה לנשמה שלי. אחת.
עכשיו זה עצוב. אני רוצה לחתוך. לפני פחות מיממה, אחד מיוחד כתב לי. מאז אני לא. לפעמים אני חושבת שהוא כותב אותי. זה עושה לי טוב.
