מסתבר שאפשר לאזן כמעט הכל בחיים. נו טוב, לפחות אצלי זה ככה.
ככה ופרופורציות.
אתמול, ישבתי לשיחה צפופה עם אחותי מילונגה. ככה, קפה באמצע הדרך. היו עוד כמה חוץ מקפה אבל צחקנו כשאמרתי לה שאני צריכה דם, קצת יותר ממה שאני רוצה. היא הניעה את הידיים המדהימות שלה באלגנטיות רבת חן ואמרה :"מדמם, מדמם, זה כל מה שאת רוצה". צחקנו. "יש לך, ויהיה.." והיא כמובן צדקה.
ואני מגלה על עצמי דברים נפלאים. ומבינה שיש כל כך הרבה דרכים לאהוב ולהיות נאהבת והחיים מזמנים לנו הפתעות שמצליחות להשאיר אותי פעורת פה. ות'אמת, אני בכלל לא יודעת לפעור פה.
הוא כבר לא הפתעה, תכף נסגור חצי שנה של שייכות מדממת, עליות ומורדות לא יתארו במדויק את החצי שנה הזו. כאב ורוך שימשו בעירבוביה. הוא שימח אותי היום כשהוא אמר לי מילים שגרמו לי להבין שזהו, יש בו את ההבנה העמוקה של כל מה שרציתי. כבר אין דרכים צדדיות ומסכים שחורים על עיניים עצובות. אין קיצורים יותר בדרך שהופכת להיות ברורה בכל יום שעובר. הוא כואב אותי בצורה שמספקת לי את אחרון הנימים בגוף, והוא מונח לי על הדבר הזה שגורם ללב שלי לפעום.
שלחתי אותו היום עם סימנים שעושים לרגליים שלי לרעוד מנגינה נהדרת, ולמדד האושר שלי לטפס גבוה יותר מהמדד עצמו. היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה למתוח אותו חזק, ליישר לפיסה אחת גדולה של גוף מוח ומילים ולהשתיל אותו עור חדש עלי. אותו.
האהבה שלי גדולה מספיק ואני מוצפת בו וממנו.
ואז אני חושבת על מה שהוא כן הפתעה, עכשיו.
על אותו אחד שגורם לי לריגוש מסוג אחר. אולי כי הוא קצת כמוני וקצת הרבה מיוחד בדרך שהיא אחרת.
הוא כותב לי שהוא יודע איך לנשוך ככה שאני אהיה שמחה מספיק לא לברוח. הוא גם צודק.
הוא חושב בשקט בשקט עלי, בתור האדמה שלו.
הוא ממלא לי את הלב ואני פתאום מבינה כמה רגשות חיוביים מגיעים במינון ללא גבול. ואותו המינון זהה לכמה אהבה יכולה להיות גדולה מספיק.
האהבה שלי גדולה מספיק.
מצליחים להבין?
כי אני לא ממש.
אני בעיקר שמחה. שמחה ומחוייכת.
