שעת ערב לא מאוחרת, אני עולה על "מדי נוח" גופיה ומכנס קצרצר, מורחת קצת איפור על העיניים והשפתיים, פותחת את הדלת לחברים שהולכים להשתלט לי על הבית לכמה שעות, סוגרת את הדלת מאחורי, מתניעה את הרכב ומתחילה לנסוע.
אין מעלית, אני מטפסת. בקצה המדרגות דקות ארוכות של חיבוק בלתי נתפס וגעגוע שזורם בוורידים. חצי שעה מאוחר יותר מגיע משלוח מיוחד, ואני מצחקקת.
לא. אני צוחקת עם דמעות.
אני אוהבת אותו. ולא רק כי אצבעות הידיים שלו מטיילות על הגוף שלי ברוך שמצליח לגרום לי לגרגר בהנאה. ולא רק כי כל שניה שלנו יחד היא תשוקה פסיכית. ולא רק כי הוא מדבר אותי. באותו הדיאלקט שאני מדברת. ולא רק. הוא עושה לי ככ טוב שהמילה שמחה מתגמדת.
כרוכים יחד. שעתיים נעימות של שינה נטולת חלומות. אני לוקחת את כוס הקפה שלי, סוגרת את הדלת מאחורי, יורדת במדרגות מתניעה את הרכב ומתחילה לנסוע.
***
בוקר. אוויר נעים. הדלת פתוחה, אני במרפסת מעשנת סיגריה.
הנה געגוע ששורף אני חושבת לעצמי, הדקות הראשונות מוכיחות לי שיש דבר כזה חיבוק שיכול לסחוט ממני כל טיפת אוויר. וזה נעים לי. אני מוצאת את הגעגוע לנשלט המיוחד שלי פועם לי בנימים הקטנים של הגוף. אני מעבירה ידיים מלטפות. אני אוהבת אותו.
אני רעבה.
אז אני אוכלת. היטב.
אני מלבישה עליו אזיקי עור, שאחרי כאב בלתי נתפס הוא מצליח לקרוע אותם. בדיוק באמצע. אני מציירת עליו שטפי דם שמעוררים לי את הדגדוג המוכר והנעים בבטן. אני מזיינת אותו עם זין באורך היד שלי, בלי רחמים. בוטשת בו ונותנת לו להתקפל ליותר חלקים ממה שאני יכולה לספור. אני הופכת לו את התחת לאדום, והיד שלי צורחת אושר מזוקק. אני מצליעה אותו. דואגת לכאב שרירים עמוק ברגליים. ובכל צעד הוא יידע למי הוא שייך. אנחנו מדברים על התמסרות ועל תחושות שלו. על רצונות שלי שהופכים להיות רצונות שלו. על שייכות שגורמת לנשימה להיעצר. על התבטלות וכאב. על אהבה וכאב. על קרבה שגדלה בטור הנדסי. על חיים שלמים של אושר.
ואני לא צריכה לבחור. פשוט לא. אני חיה את החיים שלי במלואם, ונותנת למילה חופש להדהד אצלי כל כך חזק, שאני לא מצליחה לשמוע שום מילה אחרת שתחליף אותה. אם זו לא ההגדרה לאושר, חייבים להחליף אותה. למילה הזאת בדיוק.
אה. חזרתי לניק הישן שלי. התחשק לי. זו סיבה מספיק טובה.
