בין הכתף לבית השחי, "תלחצי חזק. קצת ימינה וטיפונת למטה" ככה הוא אמר אחרי. נוצר סימן של שפתיים ושיניים. אדום יפהפה. כחלחל בהתהוות. בטח שטף דם מרעיד עוד כמה שעות. ועל המיטה במרפסת חשוכה, עם אוויר נקי של יער (או חורש..) הוא סיפר לי בעיניים מבריקות שהוא לומד לנשום שוב. אותי.
ואני חושבת על מילים חדשות שנכנסו לחיים שלי. לומדת למולל אותן נכון בין האצבעות והשפתיים. ונותנת לעצמי את החופש להבין שיש רגעים מסויימים בחיים שלתת להגדרות לתחום לנו את הגבולות זה להיות בערך הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות. אז אני לא. אני לא תוחמת את הגבולות שגם ככה אין לי ואנחנו מדברים המון על מה ומי שאנחנו בתוך המערכת הזאת. ואני מרגישה (כמו שנעים לי לומר שהוא אוהב לומר) שכלום כבר לא חורק בקצוות.
ערב אחד על כוס קפה, סיגריות והרבה מאד שעות צחקנו עם דמעות, שלושתינו. ואז היא כתבה לי שהיא אוהבת גם את מה ש-שלי, אחותי.
אני קוראת לו בלב האיש שלי. ולא רק שם.
ואז הייתה שבת בצהריים. סביב שולחן זכוכית עגול על גינת דשא סינטטי ירוק (הקיץ. הקיץ אני מחליפה אותו!) ישבו כמה חברים וונילים למהדרין, ומטורפת אחת. הטלפון שלי משמיע צליל קבלת הודעה, אחת שחרחורת מרימה את הנייד מעיפה לעברי מבט מצחיקמוזר ואז פוצחת במונולוג שנשמע משהו בסגנון: "אתם והמשחקים שלכם, מה אתם בני 12? זה בכלל צבע בטוח לעור? זה יורד במים? לא צריך להשחית את הגוף... מה אתם עושים עם זה? למה בכל צבעים כאלה? מה.....?"
אני פורצת בצחוק מתגלגל. בעיקר כי אני מבינה שהיא צוחקת, הן יודעות עלי, זה בסדר. גם ככה אני מקיפה את עצמי אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, על כל המרכיבים. אני מסתכלת על ההודעה.
"אני מצהיב, את צריכה להסגיל אותי שוב". הוא כותב.
ואני מחייכת חיוך ענק של צהרי שבת אחת, כמה חברות טובות ואחד אהוב מהצד שלי בדיוק.
שבוע טוב!
