סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 10 שנים. 8 ביוני 2014 בשעה 17:06

 

כבר למעלה משבוע שלא יוצאות לי המילים.

אני רוצה לכתוב על רגעים של אושר. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית מופלאה של להתרחב ולגדול בלי לעלות אפילו גרם במשקל. זה רק הלב הוא שגדל. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על רגעים של עצב. על עומס של חיים. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית להיכנס לתוך בועה, כזאת שמזינה את עצמה בצורה לא בריאה. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על אנשים אהובים. על האהבה שלא תלויה בדברים חיצוניים. על אכפתיות אמיתית וידיים מחבקות. על עומס של אנושיות מופלאה בתוך עולם מלא ניגודים. אני רוצה לכתוב על זה. מאד. ולא יוצאות לי מילים.

אני רוצה לכתוב על זה שאני מבורכת. גם שם נתקעות לי המילים.

אני רוצה לכתוב על אחד שעוטף ונעטף בנשימה אחת. בפעם האחרונה היה שם דם. על אחד שהפך את חייו על פיהם. רק כדי להיות טוב יותר בשבילי. על אחד שרוצה לחזור כי יש בו געגוע ששורף בקצוות ועל אחת ששולחת זרועות ארוכות ומחבקות.

אני רוצה לכתוב על התמכרויות, ורגעים של צחוק עם דמעות. על מרבד אנושי מנותח בדיוק של מילימטרים ועל שקיות מלאות הפתעות. על כאב של חיוּת, ועל חייתיות בריאה. על טירופים. על רוגע. על שלווה. על כאוס. תוהו ובוהו ואיים של שפיות. על חלקים מדממים, על חלקים שלמים. על החוסר בחלקים. על חלקים בלי חוסר. על שלמות. על כאב של פורקן. על פורקן של כאב. על שריטות ונשיכות. על עיניים ושפתיים. על אושר במנות מדודות, וכאלה שלא.

ולא יוצאות לי מילים.

סעממק.

אז אני מקשיבה.

אני מקשיבה לאחד שפעם חשבתי שהוא זוכר רק לשכוח. אני פתאום מבינה שהוא רק מנסה לשכוח שהוא זוכר לזכור. כי הוא יודע לספר לי שהוא זוכר הכול.

אני מקשיבה לאחד שקורא לי נשמת חייו. ואני מקשיבה לאחד שקורא לי אהבת חייו. ואני מקשיבה לאחת שקוראת לי טמבלית אהובה. ואני חוזרת. אני גם רוצה אישה.

ואני מקשיבה בשקט בשקט, אפילו קצת בזהירות, לצעדים שקטים של בועות. יש להן רגליים. והן הולכות.

 

 

ואז אני מבינה

שיש רגעים

בחיים

שמילים

לא עושות איתם חסד.

 

her cup of tea​(נשלט){הכי מלמעלה} - יש רגעים בחיים גבירתי שבהם נכבשות פסגות חדשות של אושר.
כאלה שלא טיפסנו עליהן כי בכלל לא ידענו שהן שם. ויש רגעים מזוקקים
של תובנות בהירות ומצבים שפורקו לגורמים ראשוניים. כמו שלימדת. וכשעולים
לשלושים אלף רגל ומסתכלים על הכל מלמעלה זה משמח כמו שכלום לא משמח.
אני כל כך אוהב אותך.
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - ואתה יודע את אותם רגעים, בעיקר כי אתה חלק מהם.
וזה משמח אינדיד.

אושר
שלי
אתה.
לפני 10 שנים
Milonga​(שולטת) - יש לי אישור גורף לחבק אותך שקיבלתי מגבירתך, אז רשום על חשבונך עוד חיבוק ממני. :)
לפני 10 שנים
Milonga​(שולטת) - ילדה יקרה וחכמה (שלי - בלי סוגריים), זה מה שאת.

וכן, אני יותר מבוגרת, מותר לי! :)
אוהבת אותך באמת.
}{
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - אני במצב טוב אם את קוראת לי ילדה :P

הכול מותר לך, לא?
גם אני.
המון
}{
לפני 10 שנים
שומר נגיעה​(נשלט) - ריגשת
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - תודה יקירי.
}{
לפני 10 שנים
אלריק! - ואני מקשיבה בשקט בשקט, אפילו קצת בזהירות, לצעדים שקטים של בועות. יש להן רגליים. והן הולכות.


מה זה אומר?מה מתרחש מאחורי זה? את מוטיב השקט אני מבין אבל זה קצת צורם לי בקונטקסט.


ומה הקשר בכלל בין התגובה הראשונה לפוסט שכתבת? נראה לי שכלום.

(מאת הספקן)
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - אין לי בעיה עם הספקן. הוא חלק ממך אלריק, ואתה מותק של איש. אז הכל בסדר :)
והקשר ישנו, מסתבר שהוא ברור *לנו*. וזה מספיק טוב לי.
הרבה ה/מתרחש מאחורי זה, מאחורי המילים האלו, אם לא היו קורים שם דברים, הפוסט הזה לא באמת היה נכתב.

לפני 10 שנים
Honeyfinger​(אחרת) - דווקא נזלו ממך מילים נפלאות... נהנתי
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - נהדרת אחת.
תודה.
לפני 10 שנים
Honeyfinger​(אחרת) - בכייף
לפני 10 שנים
Onabike​(אחר){Morgan} - במאחורה של העורף שלך מקננות הנשימות השקטות של השינה שלי.
הנשמה שלי מקננת אצלך בלב.

בואי כבר.
העצמות שלי שרות לך אותי.
בואי כבר.
לפני 10 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - אני יודעת שמילה אחת תספיק
כי למרות המעט מדי זמן
אתה יודע אותי
יותר מדי

אני שמחה.
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י