תל אביב. חום אימים. אני נותנת לבחור הנחמד להחנות לי את הרכב, מטפסת במעלית לקומה גבוהה מאד ונכנסת לחדר ממוזג היטב.
מתיישבת. בקבוק מים נוטף זיעה קרה. אני מבקשת כוס. שופכת מעט מים לתוכו ועושה אותו מאפרה.
כמה מרימים גבה. או גבות, או משהו, לא בדיוק התייחסתי. כל מה שאני צריכה לעשות זה לשמוע מה יש להם להציע, ואז אולי לחתום על משהו שיראה כמו משהו שראיתי הרבה לאחרונה.
אני אוהבת לומר להם לא.
שיתמודדו.
זה עם הטייטל הגבוה בין כולם נכנס, כולם זעים בכיסאות שלהם. אני מחייכת. אנחנו הולכים כמה תקופות חיים אחורה. נוסטלגיה.
אחד מהמעונבים זורק הערה מתחכמת: " אין פינת עישון בכל הבניין הזה..?" כמה מתחילים למלמל. אחת חתיכה עם ציצים מהממים מתחילה לצחוק. בעצם לגחך. מזכירה עם מיני קצר מדי נכנסת עם כמה בקבוקי מים. ואני מגלגלת עיניים. (תנסו, זה אדיר :))
ההוא עם הטייטל עונה לו
"יש. עוד כמה שאכטות שלה אתה תלך להניח שם את הכוס"
האדום שלו היה אדום אדום. בחיי.
ארבעים וכמה דקות מאוחר יותר פונה אלי המעונב שכבר הספיק להניח את הכוס באיזו פינת עישון עלומה ומספר לי שכל מה שהוא רצה זה שאני אומר לו שכן, בטח יש פה אחת ואז הוא יתנדב לקחת אותי לשם. "כדי שאני אוכל לאפר לך בתוך הפה?" אני שואלת בחצי חיוך.
שוב פעם האדום הזה.
"גם" הוא עונה לי.
כמה שאלות בנימה מגחכת שלי, והוא מתפשט.
לא. לא מהבגדים.
זה תמיד מצליח לחייך אותי היטב.
איף איזה חום.
