כמה דקות לפני שאני מחליטה ללדת פוסט אחר מזה שמתבשל אצלי בראש על אותו ערב והתובנות שבאו אחריו. ניתקתי שיחה עם חבר טוב ש-מחה קשות לאור הקול המצונן שלי אחרי שאמר בידענות מוחלטת שהסיבה שישבתי היום פרושת איברים על הספה במקום להתרוצצ ממקום למקום כרגיל, זה רק בגלל שאני חולה.
ואני שונאת להיות חולה.
הפעם האחרונה שהמדחום שלי ביקש טיפול פסיכיאטרי בשל תוצאה פסיכית מדי למשהו אנושי בכלל הייתה לפני כמה חודשים טובים. אני לגמרי צריכה לעשות לו ביטוח בריאות. למדחום 😄 ומסתבר שאני צריכה להאט.
גבר הזיפים שלי עושה לי להאט והעצמות הכואבות שלי שרות אותו.
הוא נכנס בדלת אחרי רכיבה ממושכת. העיניים שלו עייפות, אני רואה. ושנייה אחרי שעור מתחכך בעור בחיבוק מטורף, הן כבר לא. קצת אחרי שהטיטנים עשו את שלהם, אנחנו שוכבים מחובקים באור עמום של מנורת לילה. נושמים ביחד ומעבירים את המילים בינינו לנגיעות אוהבות ועיניים שמקשיבות.
הלילה עושה את שלו, ונותן לבוקר להגיע אחרי מעט מאד שעות שינה וילד הכאפות האהוב שלי (נו, זה שאני דופקת בו מכות, וכותב ממש יפה, ואפילו הצליח לאחרונה להיות זונה יוצאת מן הכלל) שולח את הודעת הבוקר טוב שלי עם תמונה של זרוע מלאת דם ממקום מלבב בו לא אחת פינטזתי על סשן מדיקל אכזרי ועל פעם אחת שזה כמעט היה.
אני עם ראש על הספה, חום שלא היה מבייש טמפרטורה של אוויר מדבר באיזו מדינה נטולת גשמים, אפצ'י כל שלוש שניות בממוצע, ואחד שכותב לי שההוא קורע לו את הווריד ועומד לו. כן. זה לגמרי שלי, אני יודעת. הוא מוקף אנשים, יורד לו דם, ועומד לו. והוא מספר לי את זה. אז אני מבקשת לקבל תמונה. והוא מוקף אנשים ואני מגחכת. תמצא דרך אני כותבת לו. והוא מוצא. מוקף או לא. אני מקבלת תמונה נוספת, אחת נהדרת בחיי. וזה מחייך אותי היטב. חיוך מצונן כזה. והוא מצייר לי יפה יפה את מה שאני רוצה שהוא יצייר. ואז אנחנו מדברים על סיכות שננעצות קצת עמוק מדי, אלה עם הראשים הצבעוניים, אלה שאם משאירים אותם יותר מדי בתוך העור במקומות הנכונים עושים זרמים שנשארים תחת העור ליותר מכמה ימים. וזה סחר בלתי חוקי. באהבה וכאב. ורגשות ונוזלי גוף. ואושר.
ואני אומרת שאם כבר להיות חולה, זה רק עם אנשים נכונים סביבך. אחרת זה פשוט לא שווה את זה :)
