כואב. ככה הוא קרא לפוסט שלו קצת אחרי שדיברנו הבוקר.
זה צרב לתוכי חלק נוסף ממנו. אני יודעת להכניס יד ארוכה לתוכו, לעשות איתה ככה וככה. לערום ערימות. קצת לנקות. לסדר מקום לתובנות אחרות. ללטף היטב את מה שצריך להישאר. והוא מזין אותי היטב.
ואני מבינה את הבכי הזה. אני מבינה את הכאב הזה שלו. הידיים שלי זקוקות לזה, לא פחות משהוא זקוק לי.
זה בכלל היה צריך להיות פוסט על מספרים. על קצת יותר ממאתיים יום של שייכות. על מספר דומה של שיחות. על מספר אחר של הודעות בוקר טוב מיוחדות. על מספר בגודל שונה של תמונות. על מספרים, אתם מבינים? מספרים של שורות יומיות שלו. של מילים. של עליות ומורדות. של הבזקי הבנה. של כניעה מוחלטת. של כאבים נפשיים וכאבי פאנטום. מספרים של מלחמות קטנות וכמה גדולות אפילו. מספר של הצלפות. של חיתוכים מדויקים. של כאפות מצלצלות. של סטירות כואבות וכאלה שלא. של ליטופים. של חיבוקים. של נשיכות. של סימנים. מספרים של דמעות ופעמים של חוסר בהן. מספרים דו ספרתיים. גם תלת. מספרים.
מספרים.
ואני לא באמת יכולה לכמת את זה. אותו. את מה שחי בועט נושם ומתקיים במרחב שלנו. אותו המרחב שיצרתי. לנו.
קצת לפני הפעם הראשונה שלו, כשהוא ישב באי נוחות משוועת וידיים חבוקות היטב על הספה שלי. חשבתי על כמה אני אצליח להשביע את הסאדיזם שלי ממנו. לא קשה לזהות מזוכיסטים. טוב. לי לא קשה. וידעתי את הצורך שלו בכאב. פיזי ונפשי. אני זוכרת את עצמי מתענגת על ההתרגשות שלו, על השאלות המפוחדות שלו. על רגעים בהם נפערו לו העיניים כשבבהירות מענגת הצלחתי לגרום למוח שלו להפנים קצת ממה ואיך שאני.
אותו, בתוך הראש שלו. בא והולך. נושם ונחנק. טובע וצף.
עושה ושומע.
ומפנים.
על כיסא, על ספה. על ריצפה או מיטה. בין הרגליים.על הרגליים. מתחת לרגלייים שלי. בין הידיים. בין האוזניים. בתוך הראש. מתוך הנשמה. משם הדרך ללב הייתה קצרה.
האמצע היה מעניין, הוא עדיין כזה. הוא לא ידע איך לההתמודד עם המושג טוב. איך להכיר בטוב כמשהו שיכול להתקיים אצלו. עכשיו הוא יודע. יודע, מרגיש וחי את הטוב הזה. הוא לא ידע לבקש עזרה. עכשיו הוא מבטא אותה בצורה נהדרת. וכבר אין את ה"חושב בשבילי" יותר. והשאלות שלו לא פעם היו לא מדויקות, וגם לא נכונות. היום הן מתדדקקות לכדי נקודות מזוקקות של הבנה. והיכולת שלו לכאוב אותי פיזית ולהכיל את הטירוף הסאדיסטי שלי, היא מהנדירות שקיימות. ולחשוב שזה אותו אחד שישב מולי לפני איזה מספר תלת ספרתי של ימים ולא באמת הצליח להבין איך אני אזיין אותו, ועוד כשהוא לא קשור, מפשק את הרגליים שלו כשאני מבקשת. מרים או מוריד אותן כשאני מסמנת - ואז מתמלא סיפוק עצום כשאני חופרת לו בנשמה דרך כל חור שקיים בו, מדהימה אותי. וזה לא באמת משנה אם זה מהאמצע או מהצד. ועכשיו הכל קצת אחרת. אחרת טוב יותר. אחרת שלם יותר.
ילד הכאפות הזה עושה אותי מאושרת.
וזה לא סוד שביני לבין היכולת לאהוב איש אחד אין קשר ולו הקלוש ביותר. ("פולי ואני" פוסט שנמצא כבר מספיק זמן בטויוטות ויצא מתי שהוא בקרוב) אני מאמינה ביכולת שלנו כבני אדם, לאהוב יותר ממושא אהבה אחד. ואחד הדברים שאני גאה בהם, הוא מה שהצלחתי לעשות איתו בדיוק במקום הזה. ובאמת של כל העניין הזה, בורכתי בנשלט שידע להניח את המושג התמסרות גבוה מאד במדד ההגדרות ואת השמחה שלי גבוה מאד במדד האושר שלו.
מאושרת כבר אמרתי?