כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושה חדשה באמתחתי. חדשה לא מעצם היותה, אלא חדשה בעוצמות שלה. במילים עדינות הייתי אומרת שכפות הידיים שלי מעקצצות. במילה אחת בלי שום קונוטציית עדינות אני קוראת לה דם.
דם פיזי. דם נפשי. דם מפעפע מהנשמה. מהמוח. מהגב והתחת, והזרועות. מתוך הפה או מתוך רגשות. לא מעניין אותי מה הצבע שלו או כמה סמיך הוא יהיה. לא מעניין אותי מאיפה הוא יזלוג וכמה הזרם שלו יהיה חזק או לא. אני רוצה אותם מדממים. אותי.
אני מוקפת אנשים, אני צריכה לעמוד בדד ליין של פרוייקטים וטכנית, אני עושה את שלי בצורה נהדרת (מינוס התפרקויות גופניות קטנות..) והדמיון שלי לוקח את החמוד הזה שדואג לכולם לשתייה כל הזמן, וממקם אותו מעל שולחן ארוך שוכב על הבטן. ואת ההיא עם הציצים המהממים וקושר אותה לעמוד שנמצא ממש ליד השולחן. ועוד כמה חסרי פנים ושמות, ומנגב איתם את הדם שזולג על הרצפה. הדם שלהם. הם. מנוגבים היטב היטב ברצפת השיש פה. זה מתנגב נהדר בדמיון שלי.
ילד הכאפות שלי חוטף פיק ברכיים קל. בטח יעבור לו עוד כמה דקות. אנחנו מדברים על קעקוע חדש שהולך לעטר אותו בקרוב מאד. ואני מספרת לו שהסאדיזם שלי עובר אסלקציה. אין לי מושג ירוק כרגע אם וכמה זה טוב. או מה עוד ייכנס לשלולית הדם הזאת בהמשך. והוא, בפינה הקטנה שלו מבקש כל כך יפה: "לי. לא להם גבירתי. בבקשה לי. רק לי" ואז מוסיף עוד כמה שורות שמפאת "עדינות" הפוסט הזה, אני אשמור אותן לעצמי.
במייל מיוחד אני מקבלת מאחותי תמונות שגורמות לי להתנשף ולהיאנח עמוקות. גם היא ב-שלה שהכל (עדיין) בסדר אצלי ואיתי. אני קצת נרגעת.
רק קצת.
הוא כותב לי על רעיון, קעקוע של כף הרגל שלי עם חותמת נאמן למקור. לק אדום יהיה מושלם.
