אנחנו מתכתבים בוואטצאפ ואני מנסה להסביר לו בכמה מילים על איזה שהיא בעיה שאני לא מוצאת לה פתרון, וזה בעזרת דוגמא לא הכי מוצלחת של אחת החידות הכאילו מאתגרות לכם את המוח. הוא חושב ושנייה וחצי אחרי הוא זורק הערה על בעיית הגשרים של קניגסברג. ובאותה נשימה מוסיף :"לדעתי הפתרון שם משיק, ואם אני סתם חופר אני מצטער גבירתי".
אני מניחה את הטלפון על השולחן, עושה כמה סיבובים על הכיסא עם סיגריה דולקת. מבינה שבוהים בי כרגע, מבקשת שידפיסו לי קצת חומר על אוילר והבעיות שלו ומבינה שכל מה שהייתי צריכה כדי לעלות על פתרון מבריק זה היה אותו, זורק לי הערה מתנצלת..
כמעט ובלעתי אותו.
אני מחזיקה בנשלט גאון. בחיי. אני הולכת לרשום פטנט על האלגוריתם הגאוני הזה. והוא ה"אשם" היחיד בסיפור.
ואז מגיע החלק הבאמת מאושר, במייל צפוף אני מסבירה לו בדיוק מה קרה שם. אני גם מתארת היטב פיות פעורים של הרבה מאד אנשים והאושר שלו על זה שהוא הצליח לעזור לי זולג לו בין האותיות הכתובות. אנחנו מדברים על רגעים שגורמים לו להסמיק, כאלה שעושים אצלי בומים בבטן. על געגוע שנכתב בצבע חרוך ועל ביטחון מוחלט שלו באדם אחד בעולם.
קצת אחרי שעברה ההתרגשות הבנתי שכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לנשוך אותו. עד זוב דם, ואז לכרבל אותו היטב היטב. לתוכי.
בזה, אוילר אשם :)
