והוא נלקח הרבה לפני שאני מגיעה. אני מקלפת נעלי עקב ושאר ירקות והמילים שחולפות בינינו משאירות לי טעם של דם בפה. אנחנו מדברים על טעויות ברות תיקון, וגם כאלה שניתן למנוע. על חיים נטולי טירוף. על טירוף של געגוע. על שייכות שמרגישים בקצות האצבעות ואז על אושר.
כזה שמציף בלי גבולות.
כפות הרגליים שלי מונחות על החזה שלו ברכושניות נפלאה והסיגריה נגמרת. אני מעלימה ממנו את הראייה ואז את יכולת הדיבור. דבק אטימה אדום סוגר את הדלת גם על יכולת המישוש. מצבטים אכזריים נצמדים למקומם הנכון ומחטים קטנטנות ישאירו נטיפים של דם בעוד כמה שעות. קצת אחרי שהוא ירעד בלי יכולת שליטה על הגוף ששייך לי הוא יספר לי שלא הייתה בו יכולת לנשום ולו לרגע. ולא בגלל החבל שהיה מלופף היטב סביב הצוואר שלו. אני משאירה בו שטף דם אימתני הופכת אותו על הבטן ובוטשת בו עד שהנשימה שלי מתייצבת חזרה. בוקר אחרי בחיוך של אושר הוא מספר לי שזה מעיף אותו וכל צעד שלו זה כאב של חיוּת. אני נוברת לו בגוף ובנשמה. אוחזת היטב. דקות ארוכות של רעד בלתי פוסק והמבט שלו מתיישר. אני מעבירה ידיים אוהבות. מכרבלת אותו לתוכי. מוצאת שלווה מאושרת ביכולת שלו לכאוב אותי. ככה.
