אנחנו מדברים ונושא "חשוב" עולה. (התחת של הבוס שלו). אני שואלת שאלה מצחיקה. הוא עונה מיד "לא גבירתי" ומוסיף באותה נשימה שזאת תשובה שתשתנה בשנייה שבה אני אחליט שהוא כן. אני שוקעת לתוך מלל מחשבתי נזכרת בכל אותם הפעמים בהם מאחורי כל מילה שלו היה הרבה אוויר ומעט מאד כנות מודעת. עכשיו זה כבר לא. יודעת שיש פעמים בהם הדרך היא העיקר ולמטרה יש חשיבות משנית. חשובה מאד, אך עדיין משנית. והדרך היא אותה דרך שלא רבים הילכו בה. והנוף מקבל בהירות מופלאה. ומה שהולך ונעלם מאותה הדרך הם הקוצים שנמצאים בצדדיה. הולכים ומתמעטים. פעמים שהם מתפוגגים עוד באופק. ואני חושבת על אותם פעמים בהם משיתי אותו מבורות עמוקים דיים מכדי לדחוף לתוכם אפילו אצבע קטנה. ועל אותם פעמים בהם הסבלנות שלי קיבלה משמעות אחרת. מורחבת. כמו אותם פעמים בהם רציתי לבעוט לו בישבן המתוק הזה שלו. או לסטור לו רק כדי לא לכעוס בגללו. והמלל ממשיך לו שם במאחורה של הראש כשמקדימה נמצאות להן מחשבות אחרות. ואז אני מבינה שהיד שלי אוחזת חזק מספיק כדי שאני ארגיש שהוא אוחז לא פחות מזה. ואני מתמוגגת מרגעים ממושכים של שלווה שאופפת אותנו. רגעים מתוקנים. ודברים שמתיישרים. והחיים מקבלים חדות נדירה של אושר בלתי נתפס. מאוחר יותר "שגרה של כאב" יהיה משפט שיעשה לנו נעים. ומילים כמו "חסר" יתיישבו בדיוק על מקומות שמתמלאים. וללחוץ לו על היבלות שקיימות בין אותם הקפלים הרכים בעור נתנו את התשובות המדוקקות לשאלות שמעולם לא היה לו מענה. ואני מוצאת את עצמי מאות של ימים אחרי אותה ההתחלה שמחה ממנו. ובו. יודעת שהאושר שלי הפך מטרה נעלה עבורו.
