הוא רוצה ללכת איתי יד ביד בטיילת.
אימה קלושה אוחזת בי. אני גם אומרת לו.
קצת לפני שאני שוקעת לתוך ענן צבעים בהירים אנחנו עוד מספיקים להתיר קשרים דמיוניים מעל אי הבנות מציאותיות. הוא מחזיק לי את הפנים ועושה את התנועות הבלתי נשלטות בידיים של עוד רגע ואני בולע אותך לתוכי. אני עוצמת עיניים ונושמת אותי לתוכו ואז אותו, לתוכי. שורשים משתרגים סביב הקרסוליים שלי. אדמה.
גבר הזיפים שלי. בייקי שלי.
אנחנו שרועים פרקדן על ספה מול מזגן. אני יודעת שזה בשבילי והלב שלי עולה על גדותיו. משלימים פערים של ימים ארוכים, חוסר במילים. ובנגיעות. אני מרגישה את הנשמה שלי נרגעת. ואז גם הגוף. חושבת כמה כל אחד היה רוצה להיות במקום נטול פלקטיות של חיים ולמצוא את המקום המזוקק של רגש שהוא נכון. אני מצאתי. אני מוצאת כל יום מחדש.
***
ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב*.
***
נגיסות קטנות והלשון שלו נפלאה. טיפול מסור יהיה האנדרסטיימנט של המאה. זה תענוג בלתי נתפס והגרון שלי צורב. סיגריות ועומס. אני שותה כוס מים שלמה בלגימה וחצי ואז חושבת על פיטיאיות, צהובות. היו גם וורודות. בוגוטה הייתה מפוצצת מהם וזאת הייתה העונה. היינו יושבים בקצה של צוק שעלינו אליו ברכבל ואוכלים אותם בכמויות, עם כפית ואז עם הידיים. חופרים עם האצבעות. שולים את הגרעינים השחורים כמו היינו רוצים לפצח אותם. זה זיכרון מתוק של תמימות. של חיים של לפני. נעימות בבטן. וזה קצת כמו רגעים של עכשיו. נעים כמו בית. כף הרגל שלי בתוך הפה שלו ואני חושבת על ידיים שלובות בטיילת עם גבר בזיפים
ומרגישה שלווה.
*מילים של לאה גולדברג. חווה אלברשטיין עושה ביצוע נפלא.
