הוא לא נשם. יממה שלימה.
זה התחיל בהודעת וואטצאפ, ברחה לי האות ז' מאיזה מילה. אה. כן. "אבל ממש לא לזוס". אז תיקנתי בהודעה נוספת "ז", ואז מיד אחריה "זין" ואז עוד אחת "עם זין".
ואז התחשק לי להשתעשע.
"תרתי משמע".
והילד נכנס לפאניקה.
הא?
זין?
מבשר?
ובגלל שהביציות שלה אצלי ביד באופן תמידי, סיפרתי לו שהן ממש רועדות עכשיו. ממש.
אז הוא כותב לי שהוא רועד. ושהוא לא מצליח לנשום. וזה נמשך ככה במשך כל היום, והיום. ואז הוא נהיה זומבי. ומגיב לא לעניין סביבו. וכן הלאה.. אני בטוחה שאתם יכולים לדמיין לבד את האפקטים.
קצת לפני הזומביוּת שלו ישבתי עם ב'. גיי חתיך הורס. חכם מאד ומצחיק באותה מידה. אחד הגברות המיוחדות שהכרתי בחיים. וסיפרתי לו על ילד הכאפות. ושהגיע הזמן שלו להיות מזויין. מולי. לא ממני. מה אני בדיוק רוצה להרגיש ואיך זה יקרה. "אנחנו אוהבים אותו" הוא צוחק. אני חייכתי. ברור.
עכשיו לפני שכולכם מתרגשים וזה.. ב' לא קיבל זיון. וילד הכאפות לא היה מזויין. ואני נותרתי עם חצי תאוותי בידי.
למה חצי?
כי הזין הוורוד שלי הוא ענק. ואחרי שהגוף שלו רעד מהצלפות שגרמו לו כמעט ליפול על הפנים, קצת כמו נכה שבדיוק קם מעל כסא גלגלים, הוא שכב על הגב עם רגליים מקופלות וכמו זונה ממש לא ממושמעת (מאמינים שעדיין קיימות כאלה?!) זה נכנס לו. בכוח. חזק. עד הגרון. בחיי. אחרת הוא לא היה מתחנן בשקט שבא לו להקיא.
וזה מה שקרה:
הוא נכנס בדלת, אני מנתקת שיחת טלפון, יורדת ממגפיים אפורות (אלדו. מבצעים של למות מהם) עם עקב שפיץ שעושה לי לגנוח כשאני עליהן, אני מסתכלת לו טוב טוב לתוך העיניים, ואני מבינה שהמטר שמונים הזה מולי, המזוכיסט הכי נפלא שהיה לי אי פעם, היצור שעשה דרך מדהימה כדי להיות טוב יותר בשבילי - רועד! העינים שלו רועדות. הכבד שלו רועד. הכליות בכלל נגחו אחת לשנייה ב..כליות. פשוט רועד. מהאמצע שלו. מהבפנוכו שלו. משקשק מפחד.
אני מושיבה אותו על ספה ונותנת לו לשאוף קצת אדים של ירוק. ואז מנסה להבין את הפחד.
ועל זה בעצם בכלל היה אמור להיות הפוסט הזה. פחד. בסוף יצאו גם מילים אחרות..
הוא מספר לי שזה פיזי. ממש. הפחד שלו פיזי לגמרי. אני מגחכת ובעזרת זין וורוד אני גם מוכיחה לו אחרת. ואחרי שהוא מנסה לחבר מילים למשפטים שלמים שיסבירו בעיקר לעצמו את הסיבה לכל התחושות שלו, אני מתקשרת לב' וגורמת לו לעשות פרצופים של אכזבה כמו נזירה שצופה בילד קטן נוגס במלפפון האחרון בשוק. אנחנו צוחקים וקובעים תאריך אחר. אני כמעט מצליחה להתאכזב. אני גם קצת.
ואז מגיע הרגע שאני מחליטה להסביר לו. את עצמו. כמעט כמו תמיד. אז אני מסבירה. אני תמיד יודעת שאני מסבירה היטב כשבשיחת טלפון ממנו כמה שעות אחרי, הוא מספר לי על אינסייטס שנפלו לו. על נקודות הבנה מדוקקות. על בדיוק מה שאני רוצה שהוא יבין. כמעט לבד. אף פעם לא לבד.
אני אוהבת את הפירוק לגורמים הזה. כמעט כמו שאני אוהבת השפלות טובות ועמוקות.
לכל זמן ועת מסתבר.
בשעון הפנימי שלי מופיע זמן אושר.
ככה.
