היא צודקת. האישה שלי. ואני לא מתייחסת לזו עם הציצים הפצועים קשות. אלא אותה אחת שהצליחה להשתפד היטב ובצורה חלקה לתוך זין וורוד לפני כמה ימים. הבלוג הזה הוא מעין טיים ליין לשנה האחרונה שלו בחיים. עוד מעט ייסגר היומן על שנה של שינויים מדהימים ומבורכים. שנה של עליות ומורדות. שנה של שייכות כמעט מוחלטת. (נו, היו באמצע יותר מכמה רגעים של "תניח לי" ו"אני רוצה ממך שקט!" שנבעו בעיקר מחוסר היכולת שלו להפנים את ה"נעשה ונשמע"..). שנה מלאת רגעים מאירים. ומילה חדשה שהוא הצליח להניח עליה אצבע, רגעים של נסיקה.
***
הדפיקות שלו בדלת מצחיקות אותי כל פעם מחדש. חזקות כאלה. מהסוג שנשאר חזק מאחורי הדלת הלבנה. כמה רגעים אחרי הוא לא יצליח לאגרף את היד, ואני אתהה בקדימה של המחשבות איך השינוי הזה קורה כל כך מהר. ואיך האצבעות שלו לא מצליחות להיסגר.
אני יושבת על שיש כהה של מטבח. סתומי בלומי* מדליקה לי סיגריה. הטלוויזיה דולקת ברעש ובמרפסת מתפוצצים להם בלונים. שאריות של יומולדת. היא פותחת את הדלת. קצת כמו מדחום (האינטרפטציה שלה למילה כספית) זזה ממקום למקום בכמה דקות שהיא עוד בבית. שאר הנוכחים עוזבים את המקום. ואני מטביעה אותו בחיבוק מוחץ. גם אותי קצת. אני מתגעגעת אליו. כבר. את הקומקום שרותח אנחנו שומעים מאזורים שונים של קירות בבית. אני מקלפת אותו מכיסויים ארציים וברגע של הארה חרמנית להפליא, אני מחליטה שהוא צריך לדמם.
קצת כמו אישה.
קצת כמו מחזור.
גם זה יהיה בתוך הטיים ליין שלו.
בניגוד לפעמים קודמות, אני מזיינת אותו בלי להתאמץ הרבה. בפעם לפני האחרונה פקעה בו אמת נפלאה. ולמשמעות "רק פיזי" מצטרפת בחדווה המילה עלאקקק. ואני מגחכת. חזק. כמה ימים אחרי באחד מהבוקר טובים שלו, הוא יכתוב לי שהוא הפך נרקומן. כי הוא הולך לישון, ומשהו חסר לו בתחת. בו. זה שנפער. תחושת הבעילה הזאת מרוממת. וכשאני מסבירה לו את ההוויה של משמעות הדברים שאני עושה בו, הוא מבין שאם תהיה רצפה שבו אני ארצה לנגב אותה בו. הוא יירד לשם בחיוך שיעמיד לי.
אני שוכבת על הגב, מתענגת על הלשון שלו שעושה נפלאות בכפות הרגליים שלי. הוא אוסף נשימות קצת אחרי שאני מזכירה לו לנשום. וכשהוא על הגב, עם מסקינטייפ אדום על הפה. וכיסוי עיניים שמחשיך את הכל והידיים שלו זזות לצדדים בחיפוש אחר אחיזה בי. אני תוקעת סיכה. ואז עוד אחת בתוך פיטמה שמחוברת למצבט אכזרי.אני שוב מזכירה לו לנשום. ועל כוויה ברגל ימין אני מצליפה בו בלי רחמים. הוא מתפתל תחתיי. ואני הופכת את הזין שלו לכרית סיכות מדממת. זה מרהיב. ואני דואגת לחבק אותו חזק כשזרוע אחת שלי נשענת על החזה שלו. הוא צורח בשקט יחסי. וזה מעודד אותי להמשיך. רוטינה נפלאה של הצלפות, סיכות, טיפות דם וחיוכים של אושר.
למקרה שתהיתם, החיוכים האלה באים מושלם על מזוכיסטים :)
אני מחזירה אותו חזרה למציאות של מיטה עם מצעים אדומים. הוא קצת מרחף. קצת לא יודע היכן הוא נמצא. וקצת לא יודע מה הוא בדיוק מרגיש. אני מלקטת שאריות של עצמו חזרה אל תוך הלב שלי. ומתוך חוסר יכולת משוועת לזכור את מספר הפעמים שגמרתי, אני עוטפת אותו לתוך חיבוק ממצה של עוצמות וכוח. הקומקום ירתח שוב. הפעם אנחנו נשב על ספה וסלילי עשן יהיו אוזניים לרגעים של תחושות אדירות. כנות מוחלטת וסיפוק עצום. מהסוג הבלתי נתפס.
בחיי.
שבוע מעולה!
* זה כל כך הולם אותה, הכינוי החדש. בעיקר כשהיא מחזיקה את השערות שלה שנייה אחרי שהיא גומרת ויוצא לה מהפה צמד מילים שחוזר על עצמו בלי הפסקה :"אני משתגעת".
