שבע וחצי שנים של נחת מהלכת על שתיים נכנסת בחזרה מהגינה עם קלמנטינה מהעץ ויד ימין על המותן :" אימא, שמש וטיפונת עננים, אני ממש חושבת שזה פארק טיים".
שולטת בהתהוות, ואני לא יכולה לומר מילה.
אז הולכים לפארק. זה הענק החדש שהעירייה ברוב טובה החליטה לסיים לבנות אחרי מידי הרבה שנים.
שטח עצום של ירוק ומתקנים שלא היו מביישים גן שעשועים לאומי באיזה מדינה ידועה באירופה. בחיי. תמיד אני רואה אותו מעבר לכביש, או בנסיעה מהירה. זה ענק ומסתבר שכולם חשבו כמוה, שמש וטיפונת עננים. ערימות זאטוטים בכל פינה. גיל הזהב עם רצועות של כלבים, וזוגות זוגות של הורים עם ילדים. התכנון הוא רובין בייקר וה"פראי אדם" שלו שיעבירו לי את השעה הבאה. הפיצקית אומרת שיש לה משהו ממש חשוב לדבר איתי עליו.
אנחנו משלבות רגליים על ספסל מברזל, יושבות אחת מול השנייה והיא פותחת במונולוג ממש מרשים על איך היא מצאה מישהי מוכשרת ביוטיוב שמדגימה איך עושים דברים מהממים מגומיות, ושהיא ממש רוצה לפגוש אותה. ולא אמורה להיות בעיה, כי היא נראית נחמדה בסרטון, והיא מדברת עברית אז בטח היא גרה ממש קרוב כי ישראל ממש פיצית על המפה ואני כבר לא ממש זוכרת את שאר הטיעונים אבל בטח היו עוד כמה.
וזהו.
זאת אומרת לא זהו. כי המשפט האחרון שלה היה קצת כמו "בואנ'ה את אימא שלי את כל יכולה את תצליחי למצוא את האישה הזאת ולדבר איתה ולומר לה שאני ממש רוצה שיעור גומיות (?!?!) אצלה. והיא יודעת לעשות כיסוי לאייפון שאני ממש רוצה..." משהו בסגנון.
הסברתי לה שזה לא ממש מקובל, ואני אנסה למצוא את האישה המוכשרת הזאת, וגם אם נצליח ליצור איתה קשר לא ככ בטוח שהיא תהא מוכנה לתת לה "שיעור". ולמרות זאת, אנחנו נעשה את כל המאמצים שזה יקרה.
אז היא מוסיפה שהסבירו להם לאחרונה בבית הספר את משמעות המושג "יגעת ומצאת תאמין" "ונראה לי שאני חושבת שזה ממש מתאים פה, אימא". ואז פוףףף היא נעלמת בתוך סבך של מתקנים צבעוניים, שקיות חטיפים (ישראלים. ככה) וילדים בנעלי ספורט עם אורות מהבהבים.
את "פראי האדם" זנחתי לטובת כמה מחשבות שהתחילו לצוף קצת אחרי שהצלחתי לעכל את מה שהיא הופכת להיות. ובדרך חזרה היא מספרת לי שהיא יודעת שאני אמצא את האישה הזאת, אפילו רק כדי לומר לה שהקילואים נחת שלי חושבת שהיא נפלאה.
מצאתי ואמרתי. ביום רביעי יגיעו אליה ערימת גומיות וילדה אחת שחושבת שאימא שלה היא כל יכולה.
מנות בכלל לא מדודות של אושר.
שבוע מעולה :)
