אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהנחתי עליו ידיים, חורף של תחילת שנה. אור עמום של מנורת לילה מאיר את המילים שחולפות בינינו והידיים שלי עושות את שלהן. הרגשתי שאני לוקחת את כל מי ומה שהוא אל תוך עומק כפות הידיים שלי. ואחרי שנגעתי, מיששתי והכאבתי, גם ליטפתי. ובטון המום של פליאה הוא שואל אם אלו אותן האצבעות שלפני שנייה חתכו בו בלי רחמים. וכמה לא יאומן זה שבהבדל של שניות בודדות, המגע שלהן הופך מלטף ומכיל.
אני יודעת את עומקה של תחושת השייכות. את מנעד הרגשות הנפלא שהיא אופפת את אותו אחד. שייך. אני יודעת את כוחן של מילים. מרטיטות, מושכות נימים דקים וקושרות אותם בקשר גורדי נצחי של אושר. אני יודעת את כוחו של מגע. נקי וטהור, גוף לגוף. ואני יודעת את יכולתן של ידיים אוהבות, לוקחות בוטשות בתוך נשמה ולב ואז נותנות. בנגיעה אחת. מדויקת להחריד.
אני חושבת שזה היה לפני הרבה מאד זמן כשהתחלתי להבין את ההשפעה של אותן ידיים מחוברות אלי. אלו שהמגע שלהן הופך כל הסבר למובן כל כך. אחד (עדיין) יקר ואהוב התפלא פעם כמה נקיות הן. ואני חייכתי. כאחת שעוסקת חלק נכבד מהזמן בללכלך את הידיים כדי שאחרים יחייכו בפה מלא מאושר, הן באמת נקיות מידי. (חצילים שרופים עושים גם בלגן :)). על ריח אני אפילו לא אתחיל לכתוב עכשיו. על ידיים שעושות סימני פיסוק, רווחים וחיים אני מסוגלת. ורוצה.
אני יודעת שזה מה שיקרה עכשיו. מילים רוויות כנות ואהבה יכולות להיכנס ללב. ויכנסו. מילים מדויקות ונכונות יחלפו מעל מתחת או בין התאים במוח. מילים מלוות בידיים אוהבות ומלטפות ייכנסו היישר אל מחזור הדם, יספקו חמצן טרי לריאות ללב ומוח ביחד.
ואולי. רק אולי, אותה הבנה שלו תעשה לאותו הלב שנמצא בתוכי להיות קצת יותר מאשר שאריות חיים של רסיסים ודבק.
ואולי
זה רק
הגעגוע
שעושה לידיים שלי
עכשיו
להיות קפואות.
