לפני 9 שנים. 5 בינואר 2015 בשעה 17:30
וברגע שזה מתעורר, הקירות כבר סוגרים ואין לאן ללכת. ואותה המבוכה שמעוררת את הרגש המצמית שנדבק לדפנות העור והלב, אותה אחת שמעוררת את אותו חוסר האונים שמקפיא את החלל סביבך, ואותך. אותה נשימה אחת מדויקת שלא נותנת לך לברוח עד שתתמוסס בה, כולך ואותה השפלה מזוקקת ששורגת שריגים סביב הקרסוליים שלך, היא אתה. כי אתה יודע שאתה זקוק לה, מזינה אותך. יודע שזה נכון לך. וזה כבר ער. וכולך נאחז בתקווה של לצאת ממנה. רק כדי להיות אפוף בגעגוע ובתחושת אובדן עצומה לרגע שבו היית.
וחוזר חלילה.
והאם אני היחידה שרואה במעגל הזה דבר נפלא?
