אנחנו יושבות על ערימת שמיכות מצמר. תנור שיצא מהבויידעם של סבתא לפני חורף או שניים עדיין עושה עבודה נהדרת. פרוסות לחם בריוש מתוק בקצוות, הופכות חרוכות על אותו תנור ישן. כשהצבע של הלחם משתנה היא מורחת שכבה נדיבה של חמאה ומגישה לי. הריח של הנענע מקנקן התה מוסיף ארומה יחודית לטעם. אני נוגסת. שותה. אושר של שישי בלילה.
אני קוראת לה בלב ניילסית שלי. זוכרים את הסיטקום הממש-מצחיק-אפילו-במרחק-כזה-של-שנים "נני"? על האומנת היהודייה ההיא מפלאשניג? עם המפיק הבריטי שבכיף הייתי דופקת בו מכות? אז ניילס, המשרת שם. זה שקשוב לכל תנועה של מי שסביבו, מגיש שתייה? מנקה אחרי? לוקח מעיל, ואפילו מריח גרביים מלוכלכות..? לא מרוקן מאפרות כי הם לא מעשנים? אז גם את זה היא עושה. לא רק את הגרביים שלי שבתוך הפה שלה.
בקול שקט מדי היא מבקשת לשתף אותי בכמה תחושות שצצו בה לאחרונה. היא לא מצליחה לדייק את המילים אז היא מבקשת עזרה. אני מפזרת את השיער הארוך שלה ודוחפת אצבעות אל תוך הקרקפת. מעניין. הגברים אצלי מוכרחים להיות קירחים כדי שאני אתרגש לנעוץ להם אצבעות בראש. שיער של נשים עושה לבטן שלי להתקווצ'צ' בהנאה גלויה. ואני בכלל אישה של גברים, מצליחים להבין..?
ויש אותה. היא. החיים שלה הם סוג של תצרף פשוט, נקי וצלול. חתיכות גדולות וקטנות משתלבות זו בזו בהרמוניה מושלמת. ארבעה חודשים לקח לאותן החתיכות לנבוע ישירות מתוך מחויבות ורצון להיות פה. שלי. שייכת. יש לה תכלית. יש לה שכר ועונש. כמעט ואין מצבים בהם המסלול אינו ברור. ואז היא מספרת לי שהמסגרת שבתוכה היא חיה היא כמו מעטה. "רחם של אהבה ללא גבול" היא מוסיפה. של הסכמה וביטחון. קצת כמו אמונה של עולל. או קדוש. רק שקדושה היא לא. ואז שתינו צוחקות.
היא פורשת את הפחדים שלה במילים מדודות. זה מסתכם לכדי פחד אחד ואני מסבירה שכלום הוא לא לנצח. ומילים כמו לכל החיים ולעולמי עד ועד לא ממש נמצאים בלקסיקון שלי שם למעלה. היא מיישרת קו מחשבה ומבקשת לתת לי דבר נוסף, ואני עכשיו יודעת שגם איתה, גבולות נועדו כדי להגיע לקצה שלהם, ואז להושיט יד שנייה לפני. ולקחת.
אז אני לוקחת.
הגוף שלה הופך חורים חורים. מחטים דקות ועבות ננעצות בה אחת אחת. ואומנות של ציור קמה לתחייה. שפתיים שהיו חשוקות במערכה הראשונה יפתחו בקריאות עונג במערכה השלישית. ואני אמצא את עצמי מתענגת על טיפטופי דם מכל פיסה חשופה בה. היא מאבדת נשימות ואז אחיזה במציאות. לאיבוד שלה נוספות פיסות ריהוט ישנות, ואני מחזירה אותה למציאות של תנור, תה עם נענע ומישהו אחד שצופה בה. וקצת אחרי שהכל יחוטא וינוגב והיא תהיה מלופפת חבלים וחסרת אונים על כיסא היא תצפה ב"הוא" משלשום כורע אל כף הרגל שלי בתחת מזויין ואדום.
ואותי לוקחת אותה. עוד קצת. רחוק.
