לפני 12 שנים. 30 באפריל 2012 בשעה 8:06
יש ימים שהעולם עוצר והזמן כאילו עומד מלכת, ויש ימים שבו הכל מסתובב כל כך מהר, שאתה לא עומד בקצב. החלטות מובילות למעשים שמכוונים פעולות ואנשים, וכולם רצים וממהרים ולפעמים, אתה רוצה רגע שהעולם יחזור לעצור. שהשגרה הזו שאתה כל כך מואס בה תחזור להיות שלך.
הלב שלך יודע מתי העולם עוצר ומתי הוא לא מפסיק לרוץ, הוא בעצם אחראי על הזמן ועל ההחלטות, והוא אומר לך מתי אתה חסר אונים ומתוסכל ומתי אתה כל כך מתרגש שאתה לא יכול לישון בלילה.
איזה כיף זה לישון בלילה, להתכרבל מתחת לשמיכה, להתחבק חזק חזק, לעצום עיינים ולדעת שהמוח נח, אפילו שבינינו, הוא מעולם לא עוצר, רכבת המחשבות טסה במהירות האור, גם בלילה, ולפעמים אני נופלת מהמיטה.
אף פעם לא הבנתי למה אני נופלת מהמיטה באמצע הלילה, זה לא קורה הרבה, אולי פעם בחודש, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי, לעיתים יד גברית חזקה תופסת אותי, מעירה אותי בליטוף, מקרבת אותי אלייה ושומרת עליי, לפעמים החבטה מעירה אותי, מלווה בכאבים וצחוק, מבוכה שאפילו בפניי עצמי נראית לי מגוחכת. האי שקט כובש אותי בלילה, המחשבות מציפות והדרך להתמודד היא ליפול, לשבור את המעגל.
חייתי לי בשקט, במסלול, תמיד אתה בשקט, במסלול, הם הקיפו אותי, הבחורים, אני אפילו לא יודעת כמה, אבל סרבתי, לא מעוניינת, כאילו הלבד הזה, שלי ושל הכלב, זה כל מה שאני צריכה, היא ממלאה אותי, אהבה של כלב זה דבר שאי אפשר להסביר, אתה לפעמים מרגיש שאם צריך הוא יהיה מוכן להקריב את החיים שלו בשביל לרצות אותך, הכלב שלי, שהוא בעצם כלבה, הוא החבר הכי טוב שלי, אני קוראת לו ילד, כי מישהו חכם פעם אמר לי שאין דבר כזה כלבה, כמו שאין דבר כזה חתול, יש כלב בן וחתולה בת, ככה זה עובד, ומאז הכלבה שלי היא בעצם כלב, כלב בת אבל כלב.
יש רגעים, כמו אתמול, שהאישה הזו חודרת לי לחיים, למרחב שלי, שבא לי לזרוק הכל ולהעלם, להתחיל מחדש כאילו לא קרה כלום, הדברים החומרים יכולים להשאר מאחור, וכל מה שאני צריכה חי בתוך עצמי. אבל המחוייבות, החבלים שלה קושרים אותי, מחזיקים אותי עמוק עמוק בתוך האדמה, והוא, שיודע שאני לא יכולה להסתכל על האישה הזו, שולח אותי הבייתה, אומר לי ללכת כי הוא יודע שעמוק בפנים אני סובלת, בא לי לגרש אותה, כמו שאני מגרשת כל דבר אחר שעושה לי רע בחיים, אבל הבעיה היא שהיא עושה לו טוב, ובשבילו, אני מוכנה להוריד את הירח והכוכבים, אפילו שזה נשמע קיטשי, אבל הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, הוא יצר אותי וטיפח אותי וגידל ואהב, ותמיד ברגעים הכי קשים נתן כתף, הוא חילץ אותי מהבחור הזה שניסה להטביע אותי, ונעל אותי בחדר כשסרבתי לשמוע, הוא האדם היקר לי ביותר, והבחורה הזו עושה לו טוב, כמו בשיר, וכל דקה שעוברת אני שותקת, נאכלת מבפנים, יודעת שאני צריכה לשתוק.
היום הזה מבולבל, וככה המחשבות רצות לי בראש.......הלכתי לאיבוד.......
