פרגמנטים

הוא נאחז בי כי כבר כמעט לא יכול היה לעמוד על רגליו, וכך, יצאנו באיטיות את בית היין.
בחוץ השלג נערם והגיע כמעט עד לגובה הברכיים.החלנו לצעוד באיטיות שלפתע משום מקום הוא החל צועק
בקול שלא הייתה בו כל לאות, אלא חיוניות רבה : "לך מעליי, הסתלק ממני", באומרו זאת הוא התנער ממני והחל צועד בשלג במהירות כמו מנסה לברוח ממני, עד שנפל ופניו אל תוך השלג. אני דלקתי אחריו, מנסה להרימו, אך הוא עדיין בשלו, מתנגד.
"הרפה ממני, אין לנו דבר וחצי דבר ביחד, עכשיו שאתה נשוי ואני רווק" אמר והמשיך לדדות בתוך השלג , נופל שוב ומתרומם לאיטו.
"מה לך? אילו הבלים אלו שאתה מדבר" אמרתי מופתע
"בגדת בי. כן," הנהנן בראשו בהחלטיות, "בגדת בי ובחברותנו. עכשיו כל זה נגמר, תם ונשלם"
"חדל ללהג שהרי אתה שיכור ואינך יודע מה אתה אומר" אמרתי בקול שמנסה להרגיע, אף חייכתי לעברו.
הוא החל צוחק בצחוק גדול אם כי מאולץ משהו, "נהפוך הוא, חבר יקר שאינו עוד, שהרי כעת, שאני בגילופין, כל האמת יוצאת ממני, הן דווקא עכשיו, יודע אני בדיוק מה הוא שעליו אני מדבר"
"אבל מה רצית שאעשה, שהרי אני אוהב אותה.." הרכנתי את ראשי, נועץ מבטי בשלג כי איני יכול להישיר אליו מבט.
הוא נשען על אחד העצים בכבדות, מבטו הפך לעגמומי ונראה שהשפעתו של השיכר נפסקה כהרף עין, כמו המשפט שאמרתי השיב אותו מערפול חושיו אל צלילותו בהבזק של ברק.
"זה נכון" - הוא מלמל - "כן, זה נכון, לא ניתן לעשות בקשר לזאת, אכן, לא ניתן לשנות דבר, ובכל זאת, עדיין תם ונשלם."
הוא החל לצעוד בשלג אך הפעם מבלי ליפול, בצעדים איטיים, משאיר אותי מאחוריו.
מאז, מעולם לא דברנו שוב על על מה שקרה שם באותו הלילה.