פרגמנטים

זו הייתה בעלת הבית שהציגה אותי בפניה, ובליבי ידעתי שהייתה כאן כוונת מכוון. לאחר משחק קלפים קצר, פרשנו היא ואני אל הטרקלין לאחר שערמתי לנו מיני מאפה בצלחת קטנה.
שערה היה בהיר ולחייה תפוחות ומייד לאחר שהתיישבנו, אזרתי אומץ ובישירות ציינתי בפניה שהיא הינה כמו קופסת שימורים מרוכזת המכילה מאומה מלבד מתיקות, אבל לא כזאת סכרינית, מאולצת, אלא כזו שאינה מודעת לעצמה ולנועם שהיא מפזרת סביבה. פניה מלאו סומק מדבריי הישירים, אולם כמו להוכיח שאכן צודק אני, נשקה על לחיי וחייכה לעברי. אני, שהייתי מופתע, אמרתי "אין זה הוגן שאת מנצלת את חולשתי למתיקות זו שלך",
היא שוב חייכה ואמרה "כן, אבל כל זה לא משנה דבר" וחיוכה התרחב.
"מה כוונתך, עלמתי?מדוע זה אינו משנה דבר?" שאלתי לא מבין.
"שכן ימיי כאן קצרים ובקרוב אשים קץ לחיי ממש כמו שאבי עשה זאת זה מכבר" ובעוד היא אומרת זאת חיוכה נשאר על עומדו, ונימת קולה הייתה כאילו היא מספרת על איזה עניין של חולין חסר משמעות.
"את אומרת דברים נוראיים, הפסיקי נא, חזרי בך מדברי הבל אלה" אמרתי, שרוי בהלם מדבריה.
"זה אולי לא יקרה עכשיו,אבל זהו גורלי" והמשיכה לחייך.
חיוכה הפך בלתי נסבל בעיניי, כמעט מפלצתי ורציתי שתמחוק אותו מפניה מייד. אחזתי בה בחוזקה ואמרתי בקול תקיף "אני מתחנן אלייך, חזרי בך מהדברים הללו" והנה אני אוחז בה ומנער אותה בחוזקה בידיי וקולי הופך לצעקה, ואני מאבד שליטה אף על עצמי, עד שהאורחים בחדר הסמוך ניגשו והביטו בנו בפרצופים מופתעים, לא מבינים על מה ולמה המהומה, ואילו היא בשלה, ממשיכה לחייך, "כנראה אין דבר שתוכל לעשות בנידון", ובאומרה זאת, חייכה והשתחררה מאחיזתי שכבר התרופפה והנה הופ קפצה דרך חלון הטרקלין הגדול אל מותה, ולו רק כדי להוכיח לי שחיוכה אינו מבטל את רצינות דבריה.