הכלבלב היה כה מאושר בכל פעם שהאדונית הוציאה אותו לטיול, והיה כה גאה בעצמו שהוא הוא כלבלבה של אדוניתו, שכה יפה היא, שעורה הלבן כה צח והליכתה כה אצילית, ואף הוא היה מנסה לחקות את הליכתה בהליכתו הכלבלבית שראשו מורם אל על בעודו מכשכש בזנבו. בעודו הולך כך וראשו בשחקים, היה הכלבלב מביט בבוז בכל שאר הכלבלבים אשר עברו על פניו עם האדוניות שלהן, שכה כעורות היו, ומשמניהן נפרצו לכל עבר, ואף אחת מהן אף לא הגיעה לקרסוליה של אדוניתו, אותה כה העריץ.
כל ערב הייתה חולקת איתו האדונית את יצועה ומרשה לו ללקק אותה בחדווה עד אשר נרדמה אל תוך חלומות נעימים. אין דבר אשר הסב יותר אושר לכלבלב מאשר ללקלק את אדוניתו ואם היה קורה המקרה וגבר כלשהוא היה מעז ומנסה לחלוק עימה את מיטתה, מייד היה הכלבלב מזנק לעברו ונוגס במבושיו, לקול צחוקה של האדונית, בעוד זה היה זועף ומגדף ובורח על מנת שלעולם לא לשוב.
יום אחד, התגנב פחד לליבו של הכלבלב שמא יגיע זמן בו תבחל בו האדונית, בו ובליקוקיו, ותמצא לה כלבלב אחר, או אף גרוע מכך, אדם, בן אדם, שקומתו זקופה, ואינו מהלך על ארבע ומכשכש בזנבו. חשב הכלבלב מה עליו לעשות והחליט אם כן שאין מנוס ושעליו להעשות אדם, ולכן החל ללמוד בהתכתבות כיצד הופכים בן אדם. הוא למד ולמד והנה כבר ונעשה בן אדם, עומד על שתי רגליו זקוף וגאה, אך אויה ללקק כמו כלבלב כבר אינו יכול, לשונו אינה משגת כעת שקומתו זקופה, ומה יעשה?
והנה יום אחד שבא אל יצועה של האדונית הופיע שם כלבלב, ממש כשם שהיה הוא כלבלב זה מכבר, וממש כמוהו בזמנו, היה חורק שיניו ונוהם כלפיו ועל אדמיותו, והוא, שבן אדם הוא עכשיו, מייד כל כלבלביותו חוזרת אליו והוא נוהם וחורק שיניים גם כן ומתכונן מייד לרדת על ארבע על מנת להלחם על ליבה של אדוניתו האהובה ולצאת לקרב כלבלבים עקוב מדם. כל גופו היה דרוך אל הקרב, נחוש בדעתו לקרוע את הכלכלב הסורר לגזרים, אך בעוד שהחל רק מתכופף עם גופו האדמי ארוך הגפיים, חיש מהר נגס זה הכלבלב במבושיו ולא הרפה, נוגס ונוגס והכאב קשה מנשוא והאדונית רק צוחקת לה, וצחוקה כמו אומר "הנה, כל אדם בא יומו.."