פעם היה כאן משהו, אני נשבע.

לפני כמה שעות הייתי הגרסא הונילית שלי, נראה לי לפחות. לא הרגשתי מתחת לאף אחד, להפך. לא דיברתי לאף אחד כאילו הוא בכלל בכיוון.
אני לא מזלזל בעצמי, וזה מוזר לי כל פעם מחדש.
מוזר כל פעם מחדש שאיך שאני חוזר אליה, כל מי שאני ומה שאני, לא משנה איך העולם תופס את מי שאני, הכל מתנקז לפרצוף, ללשון, שפתיים, אף, פה, כל כולי מוקדש בלנשק, ללקק למצוץ, לאכול את החור של התחת שלה אחרי כל היום שעבר עלינו כאילו זו הארוחה האחרונה שלי. לטעום את המקום הכי מלוכלך של התכשיט הכי יפה ומטופח שהיא. זה לא משנה בכלל מה יש לי להגיד עם הלשון הזאת באותו רגע, זה לא משנה לה, ממילא כל מה שאני אומר לא ישמע רציני ככה. לא פלא שהיא צוחקת, הנסיכה שלי.
שם במקום הזה, המקום העלוב ששמור רק לי אצלה, סימבולי ליחסים שלי ושלה והיא מזכירה את זה, צוחקת על זה.
איך שאני תוקע שם את הלשון שלי, עמוק, יותר עמוק, ואז יותר עמוק, בשבילה, מלקק וסוגד כמו בנאדם במדבר שמלקק מים אחרי שבוע של יובש, אומר "תודה" בזמן שהלשון שלי תקועה עמוק בתוך החור של התחת שלה וזה נשמע ומרגיש עילג עלוב וסוטה. זה הגיוני שהיא צוחקת ואומרת את זה.
זה הנמוך שלי. פעם לא אהבתי אותו. פעם חשבתי שהוא מנמיך את מי שאני. היום אני מבין שאין גבוה בלי נמוך, לא יכלתי להיות אותו בנאדם בלי לדעת שאני מתחתיה, מעוצב לצרכים ולגחמות שלה.
כשאני מחייך לכולם בעבודה, כשאני מצחיק את היושבים איתי לאכול, כשאני מסביר למנהל שלי בפרטי פרטים למה עדיף משהו אחד על אחר, לחצי שניה אני תוהה אם למישהו מהם יש בכלל מושג שעוד כמה שעות האף שלי יהיה תקוע לה עמוק בחור של התחת. כשהם יסיימו את היום וילכו לביתם, זה מה שאני אעשה.