פעם היה כאן משהו, אני נשבע.

פישלתי בגדול ונגזר עלי להסתובב עם כלוב על הזין למשך שבוע.
החוק היחיד הוא שהוא יוצא לחופשי כדי לספק אותך, להגמיר אותך, ולחזור חרמן לתוך הכלוב. שוב ושוב, יום אחרי יום.
שמעתי על בחורים שהיו ככה למשך שבוע, שבועיים, חודש, אולי אפילו יותר. כמה נורא זה יכול להיות?
אני כמה ימים נעול (כמעט) ברצף, וזה לא רק שאני לא יכול לגמור, אני לא יכול לגעת בזין אפילו. לא יכול לתת מענה לאף גירוי. כל גירוי שגורם לזין שלי להמתח נתקל במתכת הקרה הזאת, שיושבת לי על הזין ומועכת אותו, ועם כמה קרדיט שאני נותן לזין שלי (ואני נותן) הוא לא מצליח לעקם אותה.
כל מה שאני יכול לעשות זה... להשתין? כן, נראה לי שזהו.
ואני אפילו לא מתחיל לספר פה על כמה זה מתסכל, מתסכל, ושוב מתסכל. כי אני לא מתבכיין לעולם, אז אני לא אספר.
ואני לא אספר שכשאת שולחת לי הודעות על כמה עלוב אני, אני מנסה במקום לקרוא אותן ולהתרכז במחשבה על סבתא שלי עושה לפ דנס אחורי לסבא שלי, כדי למנוע מעצמי את הגהינום הזה.
אני צוחק, את כל הדברים האלה עוד איכשהו קל לי לספר, ואני עוד איכשהו שומר על מה שנשאר מהפאסון שלי גם איתם.
ובאמת, נשבע לך שאני יודע שאני לא אדם חלש, לא נפשית ולא פיזית, יכול לספוג כאב ותסכול, יודע שקשה להביא אותי לנקודת השבירה.
מה שכן, לפעמים הנקודה הזאת מחכה לך בפינה שלא חשבת שיש בה שום דבר קרוב לזה. כבר כמה ימים שאנחנו מזדיינים ומזדיינים, ואני חוזר לתוך הכלוב, ואת עושה לי ביד ואני חוזר לתוך הכלוב, ואת מוציאה אותו להשתעשע ואני חוזר לתוך הכלוב, ונשאר עם הכלוב מגורה ברמות שלא הייתי בטוח בקיום שלהן קודם, ועושה את כל מה שאני עושה ביום כשהוא עלי.
(ובאופן מפתיע?) מוצא את עצמי מנצל כל דקה בלעדיו כדי לפמפם את הרגל שלך (את הברך שלך/את האגן שלך/את הכל-דבר-שרק-קרוב-לי-לזין שלך), אפילו כשאת לא מתיחסת אלי... אפילו כשאת פאקין לא ערה אפילו. מוצא את עצמי מסתובב עם זין באוויר שעות כל זמן שאני לידך במיטה, מגורה בטירוף. מגורה כשאני במיטה, כשאני אוכל, כשאני סתם על המחשב, הזין שלי מעקצץ וצמא למגע אנושי ולא לסורגים ממתכת.
ואז את באה ואת מורידה ממנו את הסורגים, והזין שלי כבר מגורה כל כך, כל מגע שורף, כואב בהתחלה שלו מהחישוק מתכת שעוטף אותו, ועד לצריבה בכיפה ובסוף הזין מהחיכוך בסורגים ובמתכת. ואז בבת אחת הוא נכנס אלייך, לשימוש שלך, בבת אחת מרגיש את כל הרטיבות שלך ששוברת את הגירוי והשריפה, ויוצאות לי אנקות כאב שאני מתפלל שרק אני שומע. את שואלת אותי בקול הרך והחמוד שלך אם כואב לי ואני נופל במלכודת הזאת וחושב שאזכה ב- time off אם אגיד את האמת, שהזין שלי שורף לי בין הרגליים. אני אומר שכן, כואב לי, אבל במקום זה את צוחקת עלי ומשפשפת אותי בתוכך. אני מוציא קולות של סבל שרק גורמות לך להרטיב, לגנוח יותר חזק ולצחוק עלי. אני שומר את זה בפנים, רוצה להשאר חזק ורוצה לחשוב שאני יכול לעמוד בזה, כל האגו שלי מתרסק כשנפלטת לי אנקה של בכי, שאני מנסה נואשות להוציא לתוך הגב שלך כדי שלא תשמעי אותי ככה. אבל את שומעת אותה טוב מאוד, טוב מדי. ואת פשוט צוחקת על הבכי הזה. והצחוק שלך מעמיד את החתיכת בשר הצורבת בין הרגליים שלי. ואני לא מצליח לחכך אותו יותר, אבל ממשיך כדי שאת תגמרי, ממשיך ושומר את הדמעות בגרון לעצמי, מתפלל שאת לא שומעת אבל את כן. בשלב מסויים אני מרגיש שאני נהיה אפתי לכאב ופשוט רוצה לתת לו להמשיך להכות בי, ולתת לחנק בגרון לצאת. אני יודע שתצחקי עלי, אני יודע שתגמרי מזה כל כך חזק וזה ירגיש לי כאילו זה היה שווה הכל. אני רוצה להתחנן שתגמרי, שזה יגמר ואני אוכל לתת את זה, מתחנן חזק יותר, מתחנן וכואב, כואב והדמעות יושבות לי בגרון ואני לא יכול גם להתחנן יותר בקול צלול.
לפעמים יש למטה שהוא ירידת מדרגה בשבילי, ואני צריך לדעת במאה אחוז שכמה שיותר נמוך שתורידי אותי את לא תראי בי משהו אחר מהגבר שאני. וזה למטה מסוג חדש, שמערער אותי, משפיל כל כך שכמעט ולא יכלתי לדבר אליך אחרי הפעם הראשונה שזה קרה. הייתי צריך את החיבוק שלך ותמיד צריך את האשרור שלך לדעת שזה בסדר להיות נמוך כשאני איתך, זה כל מה שאני צריך להיות.
בלדבר לפעמים אני מוגבל, מזל שאני יכול לכתוב.