אני לא אוהב להשמע נדבק, אבל כשאני רושם עליך זה מה שקורה. ואז אני מוחק וכותב שוב, ואז משנה ומנסה לשמור את האגו שלי במקום, ומוחק, ומשנה... ואת רואה את זה, ואת נותנת לי ויודעת, כמו תמיד, מה יש מתחת לקליפה שלי. גם כשאני מסתיר את המבוכה שלי, את כבר צעד אחד לפני.
אבל לא אכפת לי להשמע נדבק, את יודעת? החלטתי להניח את האגו בצד רק לרגע, ממש רק לרגע, ולכתוב את השורות שאני בדרך כלל מוחק, כדי לכתוב את מה שהלב שלי אומר.
אני יודע, ממש רציתם שארשום משהו על הלשון שלי בתוך התחת שלה, אבל עם כל הכבוד לקדושת העניין זה לא יקרה הפעם.
אני אוהב אותך,
אני אוהב את כל הרבדים שהם את.
אוהב אותך מנהלת אותי, מחנכת אותי, מלמדת אותי איך לענג אותך עם הלשון שלי והזין שלך (שפעם מזמן היה שלי), וגם כשאת מלמדת אותי איך להיות הכי טוב בשבילך.
אוהב אותך כשאת משתמשת בי כדי להביא לך, להכין לך, להגמיר אותך, לשעשע אותך, להיות הנייר טואלט שלך או הבד לשריטות שלך, החפץ שלך.
אוהב גם להיות המשרת, העולב, האפס, אבל רק שלך, רק רק שלך.
אני אוהב להיות הכלום שלך ובו זמנית כל העולם שלך, זה הניגוד הכי מתוק שהכרתי
אני אוהב כשאת נפתחת איתי. אני רוצה ללמוד להכיל אותך, את כל החלקים שלךף גם הפחות נעימים.
אני אוהב כשאת מנשקת אותי, אני אוהב את הפה המתוק שלך, את הגוף המושלם שלך, את המבט הממיס שלך, העיניים האלה שיודעות להראות זלזול ועליונות, ודקה אחרי מתיקות וילדותיות.
אני גאה להיות לצידך. להיות הצל שלך, המגן שלך, האפס שלך, בן הזוג שלך, היחיד שלך, אוהב שאת היחידה בעולם שאני סוגד לה.
לפעמים אני תוהה אם את שמה לב כמה את מעצימה אותי כל יום יותר ויותר.
אני אוהב כשאת כותבת, כשאת נותנת לי פתח לראש המלוכלך והמדהים שלך. הראש הזה, עם הקליפה היפה הזאת שלו, שבתוכו הרים של ניגודים מדהימים, ודלתות מסתוריות שאני משתוקק לפתוח ומחכה לרגע שתתני לי את המפתחות.
אני אוהב שאת רוצה אותי לאט ועמוק, את הרוק שלך בפה שלי, את הציפורניים שלך נעוצות בתוכי, אוהב שאת צריכה את האוכל שלך חם, את היד שלי מחבקת אותך כשאת ישנה, את הסלט שלך מוכן בדיוק כמו שאת אוהבת, אני אוהב שאת רוצה כי זה נותן לי במה לתת.
זו אותה עוגה שדיברת עליה, זו שאנחנו עושים יחד. לא ידעתי אף פעם מה יצא ממנה, היא יוצרת דיסוננס מוזר בין אהבה חזקה לבין ההשפלה שאני חווה לעיתים, והיא משכרת בעיני, כי היא אמיתית
את יודעת? אני מנסה להיות רציני. קשה לי להיות רציני כשאני מדבר, אבל הרבה זמן חיפשתי אותך.
יום אחד מצאתי אותך, יום אחד כמעט איבדתי אותך וימים רבים נלחמנו על התכשיט שיש בינינו, ואני יודע שזה שווה עוד אלף מלחמות כאלה.
נתתי לך כוח עלי, הכוח הזה שיגרום לי להתחרפן כשאת לא אומרת לי מה לעשות, הכוח הזה להגיד לי שאת רוצה את הירח ולראות אותי מתקשר לנאס"א, הכוח הזה שאני יודע שאת משתמשת בו רק כדי להעצים אותי. ואני שמח שנתתי אותו למי שראויה לקבל אותו, ולא שמינית ממנו לאחרת, ואת ראויה לקבל את כולו.
אני לא רוצה שתתפשרי על אהבה עוצמתית פחות מאהבה שיש בספרים. אני לא רוצה שתתפשרי על שום דבר בעצם.
את מבינה, איתך אני מקבל את כל מה שאני צריך ויותר, ואני בכלל לא מתחיל לדבר איתך על בדס"מ. את לימדת ועדיין מלמדת אותי לראות, להבין, את פותחת לי את העיניים ואת הנשמה שהיתה פצועה לפני שנכנסת אליה, חיבקת והכלת אותה עם הלב הענק הזה שלך. גם אם לא במודע, הראת לי את הדרך להתמודד עם עצמי, ללמוד את עצמי ולשפר את עצמי.
אני יודע שאת לא אוהבת שאני מדבר על הצרכים שלי (מה זה בכלל? לא מכיר)
אבל אני *צריך* אותך ככה בדיוק. צריך אותך שורטת ומשפילה מבחוץ ובונה ומטפחת מבפנים, כמו הניגוד המופלא שהוא את.
צריך אותך מלאת ניגודים, צריך אותך מלאת חשק, צריך אותך גם כשאת לא. צריך להיות נושא הכלים שלך גם כשאת לא נלחמת, צריך לשאול אם הכל בסדר גם כשברור לי שהכל בסדר,
צריך לדעת מה את עושה גם כשאני יודע שאת משתעממת, צריך לדעת מה את חושבת, צריך ללמוד את כל מה שאת, צריך לתת לך ולהכיל את מי שאת, כי זה התפקיד שלי ואני ממלא אותו בהכי גאווה שאפשר.
את הנסיכה שלי, הבעלים שלי, הבת זוג שלי, הפורנו היחיד שאני צריך ואני שמח שלא התפשרתי ומצאתי אותך.
