אי(נ)שם

לפעמים חושבת על זה שיכולתי לעבוד בסושיאל מדיה לעסקים קטנים. כעצמאית. עשיתי את זה הרבה בעבודה ויכולתי להשתמש בידע כדי לעבוד בזה. עבודה יחסית פשוטה, כסף טוב לכמות העבודה, עבודה בזמנים שלי מכל מקום בעולם. חשבתי על זה כשחשבתי לטוס לחו"ל לתקופה, אבל הבנתי שפשוט לא אצליח לעמוד בזה.

הבוקר בזמן שאני מתמרמרת לעצמי על איך עשיתי לעצמי את העוול הזה של לקום ב6 לפנות בוקר לעבודה של 9-18 (ובניגוד להייטק - לא בכלוב מזהב אלא סתם כלוב), חשבתי על האלטרנטיבות לעבודת כלוב ועדיין, מעדיפה את זה על פני סושיאל מדיה. 

איך הגעתי למצב שאני כ"כ לא אוהבת להתעסק בזה ברמה שזה עושה לי רע - לא יודעת.. אבל זה מוציא את העבודה שלי עכשיו באור קצת יותר טוב 🤪

יום רשעון שמח 

שמאיים להתפוצץ.

מהורמונים.

מחרמנות.

מדברים שרצים בראש.

מרגשות.

מפחדים.

משמחה.

מעצב.

הרגעים האלה שיכול לצאת ממני קיא של מילים שאחר כך לא אזכור שכתבתי ואצטרך לחזור ולקרוא שוב להיזכר מה היה.

שהכל מתנקז למקום אחד ויוצא בלחץ.

או..

שרוצה שיכאב. שיפרקו אותי. שהמוח יתנקז רק לכאב ולכאן ולעכשיו. לאבד את עצמי בתוך זה ולא בתוך בליל מילים. 

צביטות ומשיכות, אחיזות אכזריות, ספנקים והצלפות. 

אני לא אוהבת כאב. אני לא מזוכיסטית. אבל זה מנקה את המוח. זה מדבר להורמונים שגועשים אצלי בגוף. מכניס סדר בבלגאן. 

וגם יש מצבים בין לבין שזה מחרמן. לא הכאב עצמו, המסביב. כששוט רכיבה עובר לי בין הרגליים זה אחד הדברים שמדליקים לי את הגוף ברגע. אחיזה חזקה בשיער באחורי הראש. נשיכה בגב בזמן חדירה או זיון. צביטה ארוכה, חזקה ומתעללת בפיטמה עד שאני מתפתלת בייללות ועוד קצת. 

והאמת, שכבר כמה ימים שבא לי שיעירו בי את החשק לירידה.. ישחקו לי בפה עם האצבעות, יחרמנו לי את הצורה עד לרמה שאני רק ארצה לנשק. שפתיים, צוואר, חזה, לקבור את עצמי עם הלשון צמודה לביצים ולהיחנק על זין. עברה בערך שנה מאז שהייתי בסיטואציה כזאת. לרדת ולהתענג. או לרצות לשכב ושיזיינו לי את הפה כמה שאפשר ולגמור תוך כדי עם ויברטור. קשה להוציא ממני את הצד האוראלי. אבל כשכן, זה וואו לשני הצדדים. 

אהבה קטנה (סוף סוף זכרתי לקנות 😍)

אהבה גדולה ❤️❤️❤️❤️

ואהובה אחת שחוגגת 🥳

ואמנם אני לא באמת צריכה סיבה למסיבה, או לרשת חדשה, אבל תמיד מברכת על עוד 😊 

סופ"ש ראשון מתוך 4 רצופים שבכל אחד יש רק סיבות טובות לחגוג 🔥

שיבש לי את התכניות.. כל השבוע דמיינתי את עצמי בבית קפה בשמש ליד הים (כנראה הייתי צריכה לבדוק את התחזית לפני שפינטזתי על זה) 🏖

יש דברים שיושבים לי לא טוב בבטן, בלב ובראש וקשה לי להבין איך אני מתמודדת איתם. אינטואיטיציה מתערבבת עם רגש והגיון, ניסיון שלי להתגבר על רגשות כלפי אירועי עבר - מהילדות, מגילאי עשרה, מהשנים האחרונות. לנסות לגלות חמלה כלפי דברים שפגעו בי מאוד במהלך השנים מול כל מיני אנשים. 

והכי קשה - לנסות לקבל את עצמי. לאהוב את עצמי. יש סביבי אנשים שאוהבים ודואגים. ולפעמים המילים הטובות שלהם הן כמו סכין אצלי בלב והדאגה שלהם היא דרך בטוחה לאכזב אותם מבחינתי. לפעמים, מרגישה בעיקר אבודה ועייפה מזה. 

הילד הולך לעשות פיפי. מפשיל מכנסיים מול האסלה, נעמד ומחכה. 

אני מחכה

הוא מחכה

אני מחכה

הוא מחכה

בסוף מבינה.. ושואלת אם בד"כ עוזרים לו.

קולטת שאמנם עשיתי מלא בייביסיטרים בחיי, אבל לא יצא לי להחליף טיטול לילד או לתפעל אותו בגיל שעוד לא יודע לתפעל לבד 😅

בכל זאת יום האישה והפלייליסט שלי רץ על אביב

לכוון דוד על שעון שבת לבוקר רק כדי לגלות שהשעון שבת מקולקל והמים קרים

לעבור יום סבבה פלוס אפילו שנשפך עליי קפה

להבין שוב כמה אני over qualified למשרה ולקוות שכל המסביב יהיה מספיק מעניין לפצות על זה

להבין שאין סוף עונה עכשיו וחולצה שעוד חודשיים תעלה 60₪ עולה עכשיו 220₪ ואני ממש חייבת ללמוד לקנות בשיין ואסוס 

לנסות ללמוד איך אני מנהלת את הזמן שלי עכשיו כשאני נכנסת לשגרת עבודה, לא שניהול זמן אי פעם היה הצד החזק שלי אבל זה לגמרי משהו לעבוד עליו

להתעורר ב4 לפנות בוקר כבר יומיים - בטוח תופעת לוואי של משהו שעוד לא יודעת מהו.

להתעורר ב6:30 לפנות בוקר - תופעת לוואי של עבודה.

בטן שמציקה כבר שבועיים בערך - בתטא הילינג אומרים שזו תופעת לוואי של רגשות והיו הרבה דברים גם בבית, לקראת עבודה, חברים וכו׳.

להיכנס לחנות חרסינה, לשבור הכל בזעם, לצאת משם, להסתכל ואז 

זה כבר תופעת לוואי של pms. המטפלת שלי טוענת שזה קשור לכוכבים ואנרגיה קשה וימים קשים לכולם. אולי אבל זה לא סותר. יסלחו לי כל הפמיניסטיות שאצלן השמש זורחת מהתחת גם בpms - אני רוצה אחוזי נכות ויום-יומיים חופש או אולי בידוד חברתי מרצון. 

בטארוט לחודש מרץ.
נתקלתי ומקשיבה להקלטה.
הדבר המרכזי הראשון הוא להיות אותנטיים ולפעול בשיקול דעת מהבטן ולא מדחף.

הייתי צריכה לשמוע את זה לפני יומיים 🙄

אופס?

אחד קטן ומדהים שהיום רק הדגיש לי אותו בטירוף - למדתי לתקשר במצבים חברתיים.

לא נמנעתי מהתקשורת. הנחתי את הטלפון בצד. דיברתי עם האנשים שישבו איתי. הייתי נוכחת.

בנסיעה חזרה היה איתי מישהו וממש דיברנו כל הדרך. 

זה אולי נשמע טריוויאלי להרבה אנשים אבל בשבילי כל כך לא. זה לא סיום אבל בהחלט אבן דרך מטורפת בתהליך של שנים. 

אני יכולה להתחיל לסמוך על עצמי בסיטואציות חברתיות. זה כל כך לא "אני" שזה mind blowing. משהו שתמיד רציתי להצליח בו ועכשיו אני משיגה. תיקון לילדה-נערה-אישה צעירה שתמיד הייתה הלא מקובלת, האאוטסיידרית, זאת שהיה בסדר להיות איתה אבל לא חיפשו את החברה שלה.