אי(נ)שם

אחרי שהרגשתי רע, נזכרתי בפעם ההיא לפני שבועיים בערך שנרדמתי עם תליון אמטיסט שיש לי. הרגשתי מרוקנת לחלוטין ורע פיזית ורגשית. כשהתעוררתי אחרי שנצ של שעה וחצי, חצי מהאבן איבדה מהצבע הסגול המהפנט שלה והפכה כמעט שקופה-לבנה. קמתי כמו חדשה אחרי שינה מדיטטיבית ועמוקה. 

הפעם בחרתי חלוק אמטיסט כהה יותר. הגוון השתנה, שזה "רגיל" מבחינתי ויחזור בטעינה כנראה, ואחד מהקצוות טיפה פחות סגול, אבל גם יכול להיות שזה היה ככה קודם. בכל מקרה קמתי הרבה יותר טוב וזה מה שחשוב 🤷‍♀️

לא הספקתי לעשות מעבר לזה. קמתי לבייביסיטר. 

אני לא יודעת למה קמתי היום עם תחושת אשמה מטורפת ובעקבותיה חרדה. אני מרגישה שזה קשור גם לפוסט הקודם וגם שם אין סיבה שארגיש איזושהי אשמה על משהו - מדובר במשהו שנגמר לפני שנה כמעט. אבל זה גם עוד דברים. לא יודעת בדיוק מה. 

אני עוד מתלבטת אם זה טוב שאני כותבת פה או לא. שואלת את עצמי אם לא הגזמתי בקצב שבו אני כותבת לבלוג. גם כל יום נשמע לי הרבה, אז כמה פעמים ביום? 

השיר הזה מזכיר לי אותך.

זה ו"אם תרצי", אבל את זה ידעת תמיד. משהו במנגינה שלו מאוד התחבר לי אליך עוד לפני שבכלל הקשבתי למילים (שדווקא פחות התאימו). 

אבל השיר הזה, הפזמון לפחות, זה המקום שאני רוצה להיות בו מולך ומול עצמי בעוד תקופה. לדעת שהתגברתי על השיט ושיניתי דברים שרציתי. או לגישתך ניתבתי אותם למקומות טובים יותר. אני חושבת שאתה האדם היחיד שהסכמתי ואפילו שמחתי לקבל ממנו ביקורת. אהבתי את השיקוף שלך, אפילו שלא היה פשוט. 

עבר הרבה זמן אבל לפעמים אני עדיין מתגעגעת לרגעים. לאותן שעות של ניתוק מהעולם ונוכחות בזמן שלי ושלך. לפעמים חושבת על הדברים שעשיתי איתך שלא עשיתי לפניך ולא עשיתי מאז, ולא בטוח שאעשה. לפעמים חושבת על איך הכל היה מושלם ברגעים האלה - הריח שלך, המגע, התזמון, הטעם. לפעמים נזכרת בפנטזיות שהיו לי עליך. היומולדת שמתקרב מזכיר לי את הביקור שביקשתי ממך לכבוד היומולדת הקודם.  

ותמיד, בכל פעם שאני חושבת עליך אני גם חושבת על כמה אתה גבר מיוחד בעיניי. קוראת אותך לפעמים ובעיקר מקווה שטוב לך. לפעמים נתקלת בעוד משהו שהוא פועל יוצא של הטווין וזה משעשע אותי, כמה לאורך החיים חווינו דברים מסויימים במקביל. 

מחבקת מרחוק מהפינה שתמיד תהיה לך בלב שלי ❤️

מתהפכת לי הבטן. מחזיקה את עצמי לא לבכות בטירוף באוטובוסים. בא לי להקיא. צמרמורות. כנראה עולה לי החום. 

וזה מרגיש אחר. לא כמו מחלה רק של גוף. 

ועכשיו... אפשר שתגיע כבר מונית? 

בא לי להספיק לעשות לעצמי היום משהו טוב 

על הברכיים 

על המיטה

ידיים אזוקות מאחורי הגב

עיניים מכוסות

ראש וחזה צמודים למזרון 

תחת מורם

פישוק בינוני

ולא לדעת מה יגיע

שוט

פלוגר

ספנק

ביס

לשון

יד

ליטופים של יד על הכוס 

כאלה שגורמים להתחיל להתעורר

לרצות עוד

ולחוסר נוחות מולו

הידיעה שהוא מסתכל על כל תגובה הכי קטנה

המבוכה

והמלחמה הפנימית אם לנסות לשלוט בעצמי או לשחרר ולהיפתח

עם בגדים, איפור ואור דולק. ב21:00. 

אחרי יום שהיה סבבה ובמצברוח טוב, שיחה עם המטפלת שהשאירה אותי יותר מבואסת ממה שהגעתי אליה. זה לא קורה הרבה אבל זה קורה. וכשזה קורה זה מבאס ממש. 

כבר מחכה לערב. השבוע כל ערב היה לי משהו שעירב מישהו נוסף. היום יש לי ערב רק עם עצמי ואני מחכה ללכת לחדר כושר (משפט שלא חשבתי שאגיד אי פעם). 

מתחילה להרגיש את הסופ"ש בפתח 🌺

וראיתי את זה. הצחיקה אותי על הבוקר. 

ערומה

מפושקת

צמודה עם הפנים לקיר

הפטמות קופאות מהמגע הקשה והקר

הידיים שלי נשענות על הקיר 

או תפוסות מאחורי הגב

יד גברית תופסת חזק בשיער שלי

מצמידה את הפנים לקיר 

השנייה תופסת את הידיים שלי מאחורי הגב 

או תופסת כל חלק שהוא בגוף

חזק

מספיק חזק כדי שיישארו סימני אצבעות כחולים-צהובים

הזין בתוכי

זיון אגרסיבי

אפילו ברוטאלי

ברוטאלי עד רמת בכי

נדפקת מגוף חם לקיר קר

מושפלת במילים

ביחס

יחס של חור בקיר

או אימצתי?

בוקר טוב (תדמיינו פה סינבון וקפה) 🌸 

יום נאחס 

סוכרים בכל מיני תצורות + קפה בכמויות

מנסה להתעודד מדברים קטנים - המוזיקה בבוקר, סיבוב בשמש בצהריים.. 

בא לי לצייר 

בא לי לישון

בא לי מוזיקה 

בא לי שמש ונוף

ליותר מרגע אחד באמצע הרצליה פיתוח

(בחיי שהייתה שמש)

אני סבבה איתם. נוסעת בבוקר על כביש שהוא פקק אחד גדול לכיוון תל אביב. אנשים אחרים אולי סובלים אבל אני? זה הזמן שלי עם עצמי. מוזיקה בפול ווליום, שרה עם השירים. העולם לא קיים (חוץ מהכביש כי בכל זאת נוהגת). 

היהודים, אביב גפן, אריק ברמן, עברי לידר, אביתר בנאי, עילי בוטנר ועוד כמה רצו לי היום בפלייליסט. 

כשהגעתי לקו החוף הים היה במין צבע אפור-כחלחל. צבע מוזר. ואני? איזה חיוך עלה לי על הפנים. חיוך אמיתי של כיף, ומעצם זה שהחיוך עלה כל כך מהבטן רק שמחתי וחייכתי עוד יותר. התרגשתי כל הנסיעה בתוך הרחובות של יפו-נווה צדק, פרפרים בבטן. לא יודעת למה יש ברחובות האלה משהו שעושה לי את זה. אולי זו האווירה של חופש, כי אין לי סיבה אחרת באמת להגיע למקומות האלה חוץ מבילוי. 

הצלחתי לגנוב כמה דקות של שמש באמצע יום עבודה. הייתי צריכה את זה לגמרי.

שכחתי כמה מעייף זה להיות מול מחשב כל היום..

משמרת א - עבודה 9-18 ואמאשלהזונה הקפיאה את החדר עם חלון פתוח.

משמרת ב - שיעור פרטי שעה וחצי.

משמרת ג - תיכף מתחילה.. קמפיינים לפרסום ממומן בגוגל.

אבל לפני זה...

מקלחת

(חשבתי לשים פה תמונה אבל אין סוללה.. תסתפקו בגיף של חשק)