אי(נ)שם

אני צריכה לצאת מהאוטו. 

מחזיקה לו את היד ומנשקת אותה. 

יודעת שאני צריכה ללכת.

מנסה להתאפק.

לא רוצה להתאפק.

נושכת קצת את היד שלו ומקווה שזה יספיק לי. יספק את הצורך.

זה לא.

מתלבטת.

אני צריכה להתאפק וללכת.

אני מוצצת רק את הגב של הזרת.

קצת. אולי זה יספיק לי. ירגיע.

זה לא.

וכבר קצת "שכחנו" שאני צריכה לצאת מהאוטו.

הוא נותן לי למצוץ את האגודל. 

אני נותנת לעצמי ליהנות מההרגשה ומנסה לא לצלול, כי יהיה לי ממש קשה לצאת משם. 

עוקצת אותו כשאומרת שאני רואה שהוא ממש סובל.

"סתמי".

אני מקבלת אצבע בפה.

וכמובן סותמת. את הפה. עם האצבע. לא צריך לומר לי פעמיים. 

ובתוך כל הדבר הזה הכי קשה זה למצוץ לו את האצבעות כשאני על הכסא מולו, כי כל מה שהגוף שלי רצה זה לנזול לרצפה למטה. כל מה שהמוח שלי רצה זה לצלול. 

הלוואי שהייתי יכולה להירדם ככה עכשיו.