אני אוהבת לגלות את התמונות של אחרי הסשן.
לפעמים אני שוכחת שהוא מצלם. לפעמים אני יודעת שהוא מצלם אבל לא יודעת מתי.
ואז כשאני רוצה לשלוח תמונה למישהו פתאום אני רואה את התמונות האחרונות בגלריה ורואה את המזכרות מהסשן.
לפעמים אני מסתכלת עליהן ורואה את כל הפגמים שלי. הדברים שאני לא אוהבת בגוף.
הפעם הוא שם עליי מסיכה. כזו שמכסה את כל הפנים ומשאירה רק את הפה חשוף. צחק על זה שזה יפה לי. משהו שהכי טבעי לומר וגם אני הייתי אומרת אותו כנראה למישהו/י שהיו שמים מולי כזאת מסיכה. אולי גם על עצמי. אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שזה באמת אולי יותר יפה לי ככה, כשלא רואים את הפנים עם הפצעונים. עם הגאג שמסתיר את השיניים.
יש ימים שאני מרגישה כל כך מכוערת.
יש ימים שאני מרגישה כל כך שמנה.
ויש ימים שאני כל כך כועסת על עצמי ונגעלת מעצמי שאני לא עושה שום דבר בשביל לשנות את זה.
ובימים האלה במקום לראות אור ולהתמלא מוטיבציה, אני מתמלאת דיכאון ואוכלת שטויות. מרגישה ששום דבר כבר לא משנה. מה זו עוד ארוחה במקדונלדס או עוד חבילת לואקר או שוקולד.
ובכלל לאחרונה אני קצת לא יודעת מאיפה אצלי לשאוב כוחות לדברים.
