מישהי פה רשמה על נפילה לדיכאון. הרבה כותבים/ות על דיכאון, אבל מה שאהבתי במה שכתבה זה שהיא דיברה על המאמץ שזה דורש לצאת ממנו / להילחם בו / להילחם לא ליפול עוד. על כמה שזה קל פשוט להישאב. על כמה שלצאת מזה דורש מאמץ פיזי ומנטלי. וזה נכון. ולפעמים פשוט עייפים מזה מדי. לפעמים, כמו בתקופה האחרונה, אני יודעת שהדיכאון שם לאסוף אותי, אני מרגישה את העייפות, את הקושי, התסכול, ההרגשה שדברים לא מסתדרים, הריחוק מהחברים, ההרגשה שהכל מזויף, ההרגשה שהכל חולף, מילה טובה לא באמת עושה טוב אלא אם כבר עושה ההיפך, תחושה של כישלון ועוד ועוד. כל האנרגיות הולכות על לא ליפול. לפעמים מצליחה לגייס את עצמי למשהו קטן וטופחת לעצמי על השכם, ובנאדם מבחוץ שלא מבין מה קורה לי בפנים לא יבין עד כמה המשהו הקטן הזה דורש מאמץ עצום. כמה כל מה שבא לי זה להשתבלל מתחת לפוך ולא לצאת משם.
גם שמתי לב שממש יש לי צורך להרגיש שאני חשובה/משנה (בעברית זה פחות טוב - that I matter). זה משהו שחוזר על עצמו בעבודה ועם אנשים וממש קשה לי כשאני לא מרגישה את זה. קשה לי כשמתנתק קשר עם מישהו/י שהיינו קרובים והוא/היא נמצאים בראש שלי אבל אני לא יודעת אם הם חושבים עליי. אם הייתי משמעותית או חשובה בחיים שלהם כמו שהם עבורי. אני גם מסתובבת בתחושה כזאת בעולם שתמיד מי שמולי יהיה הרבה יותר חשוב לי ממה שאני לו. זה קשה לי בעבודה כשאני קורעת את התחת וכביכול מאוד מוערכת ואוהבים אותי אבל מבינה כמה בקלות יש לי תחליף. זה קשה לי במובנים מסוימים מול המשפחה שלי.
אני לא מבינה איך יכול להיות שמישהו שם את עצמו רגשית/מעשית במשהו או מול מישהו ובסוף הוא כאילו לא חשוב. הרי כולנו חולפים. בסוף מה שנשאר מאיתנו זה מה שאחרים זוכרים מאיתנו וחותם שהשארנו. ואם זו ההרגשה אז מה זה בעצם אומר שיישאר אם אני פתאום אלך עכשיו?
